נאומו של ח"כ מ. בגין בסוף הדיון הכללי בוועידה הארצית השמינית

עכשיו אני חוזר לספור ולסצינות. והרי זה היה הזעזוע בליבי. אך כדי עכשיו להבהיר משהו, ספרתי את ספור הזה, אמרתי לעתונאי המוכשר הראה, ומה אני יכול לעשות? כך קרה. אחרי שהתפטרתי עברתי על פני הדשא. נגשו אלי חברים, ניגשו אלי חברות. את אשר אמרו לא אספר. ובין אלה שנגשו אלי היה איש אצ"ל, איש החוק, חיל הקרב שלנו. האיש הזה השתתף בכל הפעולות אולי שלנו, מכל מקום ברבים מן המבצעים כפי מה שאני יודע הוא ראה את המוות לנגד עיניו 10 פעמים, 15 פעם, כלומר, אדם שהתפלט[כך במקור ט.ק.] אם מותר לומר כך. הוא ניגש אלי, פתח את פיו, עדין הוא קורא לי המפקד, זה ירע עוד יותר את הדמות, אבל יש עוד כאלה שקוראים לי המפקד, אחד החטאים שלי ואני לא יכול למנוע זאת מהם. הוא אומר לי המפקד, פותח את פיו ואומר את המלה הזו, מפסקי לדבר ומעיניו זולגות דמעות שליש כאילו היה ילד או אשה! רכת לב! לא לוחם, לא גבור, לא איש הפלדה, לא אדם שראה את המוות נגד עיניו, הוא בודאיי לא הוזיל דמעה אחת. ומה אני יכול לעשות אם יש תופעה כזו? צר לי, הייתי רוצה למנוע אבל יש דבר כזה, זה בוודאי איזה דבר של התקשרות נפשית. מישהו מוציא לעז, אקרא לה כמובן בשם לטיני, מיסטיציזם, אולי זה שם יווני דוקא, מיסטיציזם. טוב, תקראו שמות לועזיים ומה שאתם רוצים אבל זהו המצב, יש אנשים כאלה, שכך התקשרנו אתם. ימים ולילות בדם וביסורים ובאלמנות ובשכול ובבתי סוהר ובמחנות ריכוז. יש דבר כזה. אה, עכשיו אני כבר רואה את הדרמה שאני עושה פה ויכתבו מה שיכתבו, אבל יש דבר כזה, זו אמת. התקשרות נפשית כזו. אני אשם בה. מה אני יכול לעשות?