נאומו המלא של יו"ר התנועה מר מ. בגין בפתיחת הועידה הרביעית של תנועת החרות

א. הממשלה החדשה אשר תורכב ע"י תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי תתייצב בפני הכנסת, תבקש מרוב חבריה אמון ותכריז – על דעת המקום, על דעת אבותינו הקדושים, על דעת בנינו הגיבורים, על דעת האומה, על דעת נבחריה באזני כל היהודים, באזני כל הערבים, באזני כל עמי תבל, כי זכותן של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית לא עורערה, לא תעורער ואינה ניתנת לערעור, ע"י שום כיבוש זר. זכות אלוהית היא, זכות נצחית היא, ובערת אלהים נגשים אותה... יאמרו המתיימרים לממשות, או, בלע"ז ל"ריאליזם": זאת הצהרה, מה ערכה? יבושו ויכלמו כל אנשי ההזיה הקוראים לעצמם "ריאליסטים". הצהרת האמת איננה הצהרה – היא מעשה. האמת, בשעה זו עצמה בה היא יוצאת לעולם, יוצרת בפנימיותה כוחות פועלים, מפעילים ומגשימים. היא מוצאת לה את מכשירי ההגשמה, ההוצאה לפועל... אז לא יעיז עוד, לא יוכל עוד איש מבין הגויים, אם ממזרח ואם ממערב, לומר לנו: "כבשתם שטח לא לכם. ארגון האומות המאוחדות לא נתן לכם את יפו; הוא לא העניק לכם את רמלה; הוא לקח מכם את עכו; הוא סגר בפניכם את הדרך לודה, השיבו את הגזילה". התשובה הניתנת לדרישותיהם דהיום: - " לא ניתן; למה? משום שכבשנו. רמלה לנו היא – כבשנוה; ירושלים העתיקה לא לנו. למה? – לא הצלחנו לכבוש אותה" – התשובה הזאת מתנקשת לא רק באמת, לא רק בשטח עליו משתרעת היום מדינת ישראל, היא מתנקשת בעצם קיומנו. זאת התיימרות של עם קטן, שיכור הכוח, בכוח פיזי שאינו עומד לרשותו. הכוח מול זכות או הזכות מול כוח? מה הפילוסופיה העברית מימי קדם ועד עצם היום הזה? אז, כשנאמר את האמת, בשם העם כולו ועל דעתו, נוכל להשיב לאויבינו, ולידידנו כביכול, ולמשנאינו את התשובה הפשוטה שניתנה ע"י אבותינו, ובמפורש ובמישרין ע"י אחד ממצילי האומה בימי קדם – יפתח הגלעדי:...כה אמר יפתח: לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון". ולבסוף: "ועתה ה' אלהי ישראל הוריש את אמורי מפני עמו, ואתה תירשנו? הלא את אשר הורישך כמוש אלוהיך, אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלוהינו מפנינו אותו נירש". אז לא יהיה "כיבוש". אז זאת לא תהיה "התפשטות" או "אקספנסיה" בלע"ז. זה יהיה קיום זכות, זאת תהיה רסטיטוציה היסטוריתשל זכות שנרמסה ברגל גאווה ונשללה בכוח הזרוע.
ב. נבקש בעלי ברית. עלי מיד להבחין בין ברית לבין ערובה... אם באחד הימים הדיקטטור המצרי, בפקדו על כל צבאות ערב, יעבור את כל קווי שביתת הנשק מצפון, דרום ומזרח – יחושו חיילי אמריקה כדי, יחד עם חיילי ישראל, להדוף את הפולשים ולהחזירם לקהיר או לדמשק, הדדיות!... חוזה כזה לא נחתם – גם לא יחתם. זה איננו חוזה בטחון הדדי. זאת ערובה, גרנטיה בלע"ז, גרנטיה חד צדדית של מעצמה גדולה למדינה קטנה. זוהי חסות של מעצמה למדינה. וכפי שאנו לא רצינו מעולם שיהיו יהודי חסות, כן איננו רוצים שתהיה ליהודים מדינת חסות. איננו רוצים כל חסות לא של ברית המועצות ולא של ארה"ב. אנו לא קיבלנו משום אחד את חרונתנו, אנו כבשנו את חרותנו בדם לבנו, אנו רוצים לקיים מדינה עברית חפשית! ברית, זאת שאלה אחרת. יש ברית בין המעצמות גדולות לבין מדינות קטנות. והבסיס – שותפות האינטרס. פשוטו ממשמעו: שותפות האינטרס. האם יש לנו אפשרות להשיג בעלי ברית כאלה? יש. ההוכחה הראשונה: הרפובליקה הצרפתית. מאז קמה מדינת ישראל תבענו אנו, אנשי תנועת החרות התקרבות לצרפת, הידוק היחסים עמה, בדיקת האפשרויות שלה ומאמץ לכריתת ברית עמה.