מ. בגין נושא דבר הנדר בכנס דור ז'בוטינסקי: נגשים תורת ראש בית"ר לשלמות המולדת, לשיבת ציון, לאחדות העם ולצדק חברתי.

קיץ שנת ת"ש, 1940. בפעם השניה, במשך חצי יובל שנים, כבו האורות באירופה. אך האפל בלילות ירד על ישראל, אשר, אוייב, לא מדביר אלא משיד, השיג בין המצרים אלפי אלפים של בניו וידכאם, ויעבידם, ויענם, ויעש מהם עפר בחייהם, אפר במותם. בימים ההם בקעה השמימה זעקת דמים אשר כמותה לא נשמעה מאז ברא אלהים את האדם, והאדם יצר את השטן. מתוך זעקה זו עלו ונשמעו, מן הגיטאות ומן המחנות ומן היערות, קריאות יאוש: למה לא שמענו בקולו של ז'בוטינסקי? כי, אכן, בהיות המוני בית ישראל ניצבים על סף התהום, הוא הופיע בפניהם לא כנביא-השואה, אלא כמבשר הגאולה, כמראה דרך ההצלה. הוא עשה לעיני כל, מאמץ-איתנים כדי להעבירם על פני תהום, כדי להוליכם, בטרם תשיגם החרב המתהפכת, אל ארץ החיים, אלי חוף מבטחים. אך הם, מוטעים על ידי מנהיגיהם, לא שעו. ובצר להם זכרו ושאלו, באין עוד איש שיוכל להשיבם...