מ. בגין בפתיחת שבוע ז'בוטינסקי בחיפה: עוד פקוד נפקוד את ארונו ונעלה עצמותיו לארץ ציון

התורה שקבלו בני דורנו מאת זאב ז'בוטינסקי, אין שיעור לה. אולם הדבר העיקרי שלמדנו ממנו הוא להאמין – להאמין במטרה הלאומית, בצדקתה ובאפשרות הגשמתה. האמונה איננה גורם אל מציאותי או על היסטורי; היא מניע הראשון של ההיסטוריה. אמנם, בתקופתנו הועלו לשתי אסכולות היסטוריוסופיות אחרות. האחת היא, כי ההיסטוריה אינה אלא שרשרת של הכרחיים בלתי נמנעים; על פי השניה אין ההיסטוריה אלא פרי תצבורת של מקרים. אולם שתי האסכולות האלו, אשר האחת סותרת את רעותה, אינן נכונות. בכל אחת מהן ובשתיהן יחד גרעין של אמת, אולם בבואן לתבוע לעצמן בלעדיות על הסברה מדעית של דרכי האנושות ותולדות העמים, הן מטעות בתכלית. אין להבין את ההיסטוריה על ידי התחכמות של צידוק-הדין בדיעבד, בבחינת "מה שקרה היה מוכרח לקרות, היה קורה בלאו הכי". אין זו אסכולה מדעית; זוהי מיסטיקה עננית מעורפלת ומעורטלת. אין גם ההיסטוריה דומה להגרלה, אם כי גם כדי לזכות בגורל, הסובב עם הגלגל, חייב האדם לרצות לזכות ולהביע את רצונו זה על ידי רכישת כרטיס אחרת איך יזכה? איך יפעיל את המקרה? נכון הוא, כי ישנם יסודות אובייקטיביים, הקובעים, במידה רבה, דרכי אנוש, כפי שישנם מקרים, החל מן הקרב בין קיסר ובין פומפיי ליד פרסלוס וגמור בקרב האחרון של הגראנד-ארמי ליד וואטרלו, המשפיעים על מהלך המאורעות. אולם מעיקרה אין ההיסטוריה פרי הכרחים או תוצאות מקרים אלא תולדת רצונות. הרצון לשנות מציאות מסויימת אינו העמדת הדמיון הפרוה מול המציאות השלטת, אלא הוא ראשית יצירת המציאות החדשה. והאמונה היא הבטוי השלם והמושלם, העז ביותר של רצון אדם – ואת האמונה השלמה, אמם יולדתם של כל הישגי הדור, נטע בלבנו זאב ז'בוטינסקי... זאב ז'בוטינסקי המאמין ונטע האמונה, ידע כי המדינה העברית תקום, עוד בימינו תקום. הוא בודאי לא רצה להישאר בנכר עוד דורות רבים, אך מכיון שהאמין כי עוד בני דורו יחזו בתקומת ישראל יכול היה להטיל על ממשלה יהודית בלתי קיימת ואת החובה לצוות על העלאת עצמותיו מן הגלות לארץ המכורה... אולם מאמין אני בזו האמונה שניטעה בליבותינו על ידי אבינו הרוחני – באמונה השלמה – כי תלמידיו עוד יזכו לפקוד אותו ולהעלות את עצמותיו לאוץ ציון וירושלים. לא רחוק היום – הוא בוודאי קרב והולך – בו בני חלומו וסברו של זאב ז'בוטינסקי יקראו על ידי האומה להתיצב בראשה, לנהל, בתבונה ובעוז וביושר, את עניניה ואז תקום צוואתו במילואה: הממשלה היהודית של ארץ ישראל תצווה להביא את עצמותיו למנוחת עולמים אל הארץ, אשר למען שחרורה הקדיש את חייו והקים דור לוחמים, מורדים וכובשים – דור המאמינים.