משורר ומורד

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ח שבט התשכ"ב, 2 בפבואר 1962
מתוך:
עמוד 2

יאיר היה משורר ומורד. אלו הן שתי עטרות, העולות בחשיבותן על כל כתר של מלכות וכהונה. אך עליו ניתן לומר את אשר ציווה לומר משורר גדול, הוגה דעות וחוקר נפש – ואין משורר זולתי הוגה וחוקר – בנפול נושא כתר: הוא היה אדם.

יאיר היה אדם גם במובנו של שירו האדיר של משורר אחר, לאמור: אם בלבך העוז להיות תמיד בטוח גם בהטיל כל איש ספק בכחך.

הוא היה אדם. דרש רבות מרעהו; יותר מעצמו. ידע להישמע; למד לפקד. הבין לעוצמתו של ההן; כבד את יושרו של הלאו.

מאחר שהעלינו, במלים ספורות, את אישיותו, נשוב ונתבונן בשתי העטרות לראשו.

יאיר היה משורר. אין ספק, כי גדול שיריו הלא הוא שיר החיילים האלמונים. זוכר אני את רישומו, עת שמעתיו בפעם הראשונה, על אדמת נכר, מושר בפיו של שליח מן המולדת. על שיר זה אמר זאב ז'בוטינסקי: מי שזכה לחברו, זכאי לומר: עשיתי את העיקר בחיי.

שיר כזה אינו נכתב; הוא נוצר; הוא פורץ; המשורר הוא אביו; התקופה אמו. כך נוצר ופורץ, בן לילה, שירו של דה-ליל, וטומאס קרלייל מספר, כי בקום צבא המהפכה היו הצרפתים רגילים לומרL עם פת לחם, עם גרגיר של מלח ועם המרסלייזה – עד לסין.

לנו, ללוחמים של ישראל, היו בדור הזה שני שירים כאלה. האחד הוא שיר השירים למרד, שפרץ מלבו של ראש בית"ר:
אם תעל או תרד
בלהב המרד
שא אש להצית...

והשני הוא שיר החיילים בלא מדים:
בימים אדומים של פרעות ודמים...
את דגלנו נרים.

עם פת לחם, עם גרגיר של מלח ועם שני השירים האלה יצאו לוחמי המחתרת המשחררת למיבצעיהם, נלחמו אף נפלו. הם לא צעדו עם למרחקים, אבל הגיעו לפיסגות ולעמקים, למרקיעות במעלות: של גרדום, לשיאים של גבורה, למעמקים של הקרבה. ואם נתבונן בפעלו של מורד בתולדות אנוש, נבחין קודם כל, כה עשיר הלב ברגשות, ומה דלים ניבי שפתינו. במלה אחת אנו מבטאים את הרגש של אם לבנה, של אח לאחותו, של בן לאביו, של איש לרעיתו. אך שונים הם הרגשות.

כך עם הגבורה. שמה ניתן לעמידה נגד אוייב עד לנצחונו: להסתערות על האוייב עד להבסתו; להתקדמות בשדה הקרב; לישיבה בתא המוות; לצעידה בשיר מול כדורים; להליכה ברון לקראת התליין. שונות האהבות; שונות הגבורות; כולן קדושות. גבורתו של מורד, ייחוד לה. מאבותינו לדת ולרוח, יהודה ושמעון ויונותן ושמעון, ומאחינו, לא לדם, אך לרוח, אספרתקוס, אגמונט, ז'יז'קה, הייל, בוליבר, ארתיגס, גריבלדי, ועד דוד רזיאל ואברהם יאיר, מדור לדור, ואף אחרי דורות רבים, קם המורד, כדי להוכיח -
למאמינים, כי אמת אמונתם ללועגים, כי הבל לגלוגם
לספקנים, כי שווא פקפוקם;

כדי להוכיח, כי יש ניצוץ אלהים חיים בלב אנוש ברואו; כי יש – יש ויש – דברים בחיים, אשר למענם כדאי לסכם אף להקריב, את החיים: כדי להוכיח, כי חלק הוא כוחה האדיר של העבדות, ואדיר הוא כוחה החלש של החרות.