משבר בקיבוץ

הוא מעמיק והולך גם בגלל סיבה חברתית אחרת. שוב יורשה לי, למען הבהרתה לספר משל. אך הוא נלקח לא מן הטבע, אלא מן החיים. על גדות הפיצ'ורה הירקרקה (מר אורן חייב להודות לבוראו, כי שם לא הגיע) נפגשתי עם סגן רוסי, רחב לב, נעים הליכות. הוא נדון לחמש שנים במחנה עבודה-מתקן בגלל היעדרות של שלשה ימים, מיחידתו. בשלשת הימים ההם – ה"מאושרים בחייו", כדבריו – קרא הקצין הצעיר דרור לעצמו וליצר הבלוי, הטבוע אף בנשפט של חניך הקומסומול, כידוע בקלות דעת, האופיינית לעול ימים ולאסיר מתחיל, טען הסגן העליז, כי הוא היה מוכן לעשות הסכם עם השלטונות: עוד פעם שלשה ימים כאלה ועוד חמש שנים כאלו. הסכם שכזה. כל השומע, צחק. אך פני הקצין הצעיר לבשו לפתע ארשת של רצינות. בפנותו אלינו אל אנשים שבאו מן העולם האחר, אמרL אין אתם יכולים אפילו לתאר לעצמכם, באיזו מידה מתגעגע האיש הסובייטי על קצת "אויוטנוסט".

המלה הרוסית, שהוטלה לחלל האוויר הצפוני, אינה ניתנת לתרגום מדוייק. אנחנו, במחנה, עבדי-מאת-העשרים, הבינונו. והקצין עוד הוסיף להסביר. האנשים הסובייטים, אמר, אם תמיד בצוותא. אוכלים יחד. ישנים יחד. מטיילים יחד. ה"קויקה" (מיטה באולם שינה קיבוצי) וה"סטולובקה" (חדר אוכל קבוע, משותף) הן מנת חלקנו. אין פינה. אין יחידות. תמיד בצוותא. לו ידעתם, הזרים, כמה אנחנו רוצים בקצת "חום של יחידות" משפחתית?

פשוטים הדברים. ועמוקים הם. מן הלב יצאו. איש העם אמרם. הוא נולד אחר המהפכה. חונך לקומוניזם, לקיבוציות, או לצוותיות, בחיי יום יום. אף על פי כן, בבוא היום, נתן בטוי לרחשי לבם של אנשים מדוכאים, הרבים מני ספור: פינה, הבו לנו את פינתנו! אנושי הוא, אנושי מאד.

וודאי, האדם הוא חברתי. בדידות ממושכת תימאס לו. כל בעל נסיון יודע, כי הללו יעדיפו לשתות את התה שלהם בבית הקפה ולסעוד את לבםפ במסעדה, עם אחרים. אולם כל עודף נדחה על ידי אנוש. רע הוא עודף הבדידות; וכמוהו עודף הצוותיות. האדם זקוק להתיחדות, דרושה לו פינתו שלו; בעיקר הפינה המשפחתית.

בקיבוץ יש עוד של חברתיות. במשך שנים רבות, ניסו מעצביו להתעלם מן הרעה הזאת. אך אי אפשר עוד. גם בקומונה הישראלית נשמעת הזעקה: פינה, הבו לי את פינתי! רבים הם הקיבוצים שהיו עוברים, לו ניתן להם, לצורת משק ולמשטר חיים אחרים. הדבר נמנע מהם בכפייה. ואם שאיפת חיים ניצבת מול כפייה, או להיפך – יש משבר.