משבר בקיבוץ
הזעזוע האידיאולוגי החמור, העובר על המרכסיסטים, מאז גילה להם כרושצ'וב את מסתרי הצדק הסוציאליסטי, אינו היחידי שפגע בהם. המשבר הוא הרבה יותר עמוק. הוא יוסיף לתת אותותיו, כדי להבהירו, יורשה לי להמשיל משל.
חוקרי אפריקה, אשר, בעקבות לווינגסטון, הגיעו לגדול במפלי הארץ הקרוי בפי הילידים "העשן הרועם", ובפי האנגלים מפלי וויקטוריה, העידו, כי בהיותם ניצבים על פי התהום, היתה בלבם הרגשה משונה. לרגליהם, לנגד עיניהם, מחזה שכמוהו אין ולתארו אי אפשר. עד והד לימי בראשית. סלעים, שעין אנוש לא ראתם, מוטלים בחבוק נצחי. ומעברי מים אדירים נופלים עליהם, גועשים, רועשים, "עשנים", מתחברים, מתפרדים, קוצפים, זועקים, קוראים, איזה-הוד! והאדם, הניצב לפניו, חש, כאילו נמעך פנימה, מטה. הוא נמשך ונרתע. הוא מתקרב ומתרחק. הוא מתפעל ומפחד. תם המשל.
הסוציאליסטים בימינו נלקחו בציציות ראשיהם והובאו אל סף תהום אדירה. עיני רוחן עודן רואות את ההוד, כפי שהיא ציירתו; אך הן גם רואות את התהום. הם נמשכים, אך נרתעים. הם עודם מתפעלים, אך גם מפחדים. מדי התקרבם, מתרחקים. פיהם עודנו זועק: קדימה, לקראת הגשמת הסוציאליזם: אך לבם אומר חרש: לא, אל יבוא.
יושבי הקיבוץ קוראים לעצמם סוציאליסטים מהפכניים. הם חייבים איפוא, לייחל לנצחון הקומוניזם בכל אתר ואתר אם עתון זה יפול, במקרה, לידי קוראת או קורא, באחד הקיבוצים, מוצגת בפניהם השאלה הבאה: הרוצים אתם בהשלטת המשטר הקומוניסטי בכל חלקי תבל, לרבות תבלכם? סטאלין איננו עוד. כרושצ'וב ישנו. הרוצים אתם במשטרו – פה? אל תשיבו לי בני הקיבוץ ובנותיו. לכו בשדה. בלי מדריך, זולת מצפונכם. והשיבו.
אולם הפחד המיוחד, המודבר, איננו רק בפני הסוציאליזם הקרוי מהפכני. הוא מלחל בתנאים המיוחדים שלנו, בפני כל סוציאליזם. נניח, כי מתגשם הסוציאליזם בימינו נוסח מפא"י. מה פירושו של זה? מזכירה הכללי של ה"הסתדרות" קבע, כי אין עוד לטעון, שבארצנו קיים משק קפיטלסטי עם איים סוציאליסטיים; נהפוך הוא, קיים משק הסתדרותי, קיבוצי, ממשלתי וציבורי וסביבו, או בתוכו איים קפיטליסטיים. נניח, איפוא כי משאת נפשם של הסוציאליסטים, הקרויים רפורמיסטיים, מושגת; האיים הקפיטלליסטיים נשטפים בגלי הים ההסתדרותי הגואה, חברת העובדים קנתה כמעט את הכל ואת הנותר העבירה לה ממשלת החברה. הסוציאליזם נתגשם. בימינו. אין עוד בעלות פרטית על שום מפעל, הכל נקנה ונרכש ונעשה ציבורי ו"נסתדר". מה יהיה אז? איך נסתדר? הסוציאליסטים יודעים, הבנין יפול. המכונות תעמודנה. לפועלים לא תהיה עבודה, ולהם לא יהיה לחם. ישראל תהיה אי סוציאליסטי אך באי רעב.
זהו הפחד. מהלכים בקרבנו אנשים, אידיאל בלבם ורוממותו בפיהם. הם מאמינים, כי הוא צודק. אנחנו משוכנעים, כי הוא נושא רשע ומרבה עוול. אנחנו איננו רוצים בו מראשיתו. אך מענין, כי אף הם, המאמינים, חוששים, מפני הגשמתו. הם רוצים בו ומפחדים מפניו. המשבר העיקרי, העובר היום על הסוציאליזם ועל כל הסוציאליסטים, הוא משבר הפחד – הפחד מפני ההגשמה. וכמה זמן אפשר להתפלל לאלהים, שאין מאמינים בו? תפילה באמונה מזכה; בלעדיה היא תפלה. וכמה זמן אפשר לעבוד אידיאל בלווי תפילה חרישית לבל יתגשם?
