מרידת האצ"ל

"אלטלנה" אחרה לבוא. בכך אין להטיל ספק. לו אניית הנחיתה היתה מגיעה לחופי הארץ עם ביטול השלטון הבריטי, כלומר במחצית חודש מאי, היה מצב עמנו אחר לגמרי. היינו מעמידים לרשות הממשלה והצבא 8-10 גדודים, מצוידים במלוא הנשק והתחמושת. ולא רק בנכונות הקרבה ללא שיור וב"סטנים" קצרי טווח ומרבי "שביתה". היינו כובשים בהתקפה הראשונה, את רמלה. עיר ערבית זו, שעליה שמו חיילי הארגון הצבאי הלאומי מצור, בכדי למשוך, לפי בקשת מפקדת "ההגנה", כוחות אויב מחזית לטרון, נטתה ליפול. רוח תושביה נפל, בעקר בגלל פגזי מרגמותינו "היפואיות". אמנם לא הרי הפגזת רמלה כהרי הפגזת יפו הפורעת, אולם פגזי "שלשת האינטשים" השפיעו את השפעתם הפסיכולוגית גם ברמלה. מצד שני, הסתערו בחורינו על מבואות העיר וכבר בהתקפות הראשונות כבשו חלקים שלמים שלה, אולם לרועץ היה להם המחסור בנשק ובתחמושת. לא ייאמן כי יסופר, אולם עובדה היא, כי המדובר היה בסך הכל בכמה מאות רובים ובציוד הנוסף. ואלה לא היו בשביל חזית רמלה לא לנו ולא למפקדת "ההגנה" ולא למפקדת "צבא ההגנה לישראל". שלש מאות רובים, או ששה אחוזים ממספר הרובים שהוטענו בבטן "אלטלנה"...