1955-11-25 ממשלה, ראוייה לשמה, צריכה לדעת, ביחוד בימי סכנה, מה לעשות, ומה לומר, אולי תתכן ממשלה, המבחינה במעשה הנכון, ואינה משכילה לומר את הדבר הנכון. אך כלל הוא, כי ממשלה שאינה יודעת מה לעשות, אף לשונה מתבלבלת. את הכלל הזה הוכיחו שר החוץ בניו-יורק ושר הבטחון בירושלים.מר שרת, בהגיעו לחופי אמריקה, אמר, על פי ידיעה עתונאית, כי הוא יהיה מוכן לפנות אל העם האמריקאי אף מעל לראשה של ממשלת ארצות הברית. אם דברים אלה באמת יצאו מפיו של שר החוץ, הרי הוא חטא בחוסר טקט רב נזק. אמנם, מחמת הצהרתו חסרת הטעם של שר החוץ שלנו, לא פקדה הממשלה הריפובליקנית של ארצות הברית על השייטת הששית להתקרב למימי החופין של ישראל, אבל העתונות האמריקאית בקרה את הודעתו של הארוח ה"בלתי מוזמן" או ה"בלתי רצוי". מה עשה מר שרת? כדרכו, נבהל. ומתוך בהלה הצהיר, באוח חגיגי, כי ישראל מעולם לא תפנה מעל לראשה של וואשינגטון, אל העם הטוב של ארצות הברית.זוהי התחייבות מוזרה מאוד. הדיפלומטיה של ימינו, שהיא חשאית ופומבית גם יחד, יודעת אף יודעת פניות אל דעת הקהל של מדינה מסויימת "מעל לראשה" של ממשלתה. איגרותיו הנמסרות תפרסום, של מר מולוטוב למר דאלס, אחת ממטרותיהן היא לאפשר לקרמלין לדבר אל העם האמריקאי. זו גם היתה אחת התכליות של אגרותיו של מר דאלס למולוטוב, לו דעת הקהל בברית המועצות היתה יכולה להשפיע על הקרמליון, כפי שדעת הקהל בארצות הברית מסוגלת להשפיע על הבית הלבן.שום דיפלומט, כמובן , לא יכריז, כי כוונת דבריו, הכתובים או הנאמרים, היא לפנותאל אומה נכריה, בלי נטילת רשות ממשלתה, או בניגוד לרצונה ומדיניותה; הוא יעשה זאת ואיש לא יבוא אליו בטענות, דרך עולם היא. אבל מה עושה ראש הדיפלומטיה הישראלית? הוא מכריז על האסור ומוותר על המותר.
