מעש ההשתחררות העצמית פרק שני: מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי
אצ"ל ולח"י מופיעים בסקירתו רק במאי 1948, לא גורם הם אלא "בעיה". ושוב מנסה מר בן-גוריון ליצור את הרושם, החביב עליו, כי ארגוני המחתרת המשחררת "אולצו" להצטרף לצבא ישראל. אומר בפשטות: אין סילוף נורא מזה. לו כמר בן-גוריון נהגתי, והייתי מוכן להביא ציטטין מדברי, הייתי יכול למלא טורים בהודעות ובפקודות ובמכתבים פרטיים ובציונים פנימיים בהם אמרתי, כי תחת ממשלה עברית יהיה הרכבה אשר יהיה, לא נקיים שום מחתרת ושום ארגוןמזויין. אבל אין צורך בכך. מספיק ההסכם, שנחתם מתוך דיון חפשי ומכובד, בין הממשלה הזמנית, שיוצגה על ידי סגן שר הבטחון, ובין הארגון הצבאי הלאומי, שיחידותיו ניצבו אז, תחת פיקוד אחיד. בחזיתות המלחמה כידוע, לא הוקם צבאנו, כפי שאפשר היה לצפות, מיד עם הקמת המדינה; הוא הוקם שבועות מספר לאחר מכן. וכידוע, לא אנו גרמנו להשהייה; להיפך, אנו תבענו את הקמתו המידית, כדי שחיילינו יכולו להצטרף לשורותיו. הדיון בינינו, לא היה איפוא על ההצטרפות, שהיתה מובנת מאליה, אלא על צורתה, אף זו הוסכמה. שתי פעמים, במועצה הזמנית וכעבור 10 שנים בכנסת, העליםמר בן-גוריון את אחד הסכיפים העיקריים של ההסכם ההוא: אף בסקירתו הוא עקרו, למען אותה תכלית עצמה, מגוף ההסכם.
