מעש ההשתחררות העצמית פרק שני: מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי

למחרת לאחר החלטת האו"ם של ה-29 בנובמבר 1947, החלה התקפנות הערבית. כל כוחות האומה, ההגנה לחטיבותיה, אצ"ל ולח"י התייצבו נגדה בעמדות המגן ובהתקפת נגד ובפעולות כבוש, על תקופה זו כתב מר בן-גוריון רבות באקדמתו אבל אין הוא מזכיר, אפילו ברמז, את המאורעות הבאים: את ההתקפות הנגד המוחצות של אצ"ל ולח"י בכל רחבי הארץ; את הגנת העיר העתיקה על ידי ההגנה ואצלל; את עמידת אצ"ל ולח"י, לצד ההגנה, בירושלים החדשה; את ההסתערות המשותפת של ההגנה, אצ"ל ולח"י על עיר דוד הכבושה; את כבוש דיר-יאסין בידי אצ"ל ולח"י (אחרי קיביה, מי עוד, בישראל יידה אבן בלוחמים אלה?); את קרב ההצלחה של אצ"ל ברמת רחל; את כבוש מלחה; את חלקו של אצ"ל בהבסת האוייב בחיפה; את עמידת אצ"ל בצפת ובטבריה; את הקרב הנואש במשמר הירדן; את הכנעת יפו וכבושה; את הקרבות על יהודיה וראש העין; את כבוש אשדוד ויבנה; את כבוש הכפרים בגבול המשולש, בואכה טול-כרם; את הקרב על רמלה, אשר אצל נתבקש, ע"י מטה ההגנה לפתוח בו, כדי למשוך את כוחות הלגיון מחזית לטרון הטרגית... ועדיין לא מניתי את כל הקרבנות, בהם עמדו לוחמי המחתרת, ודמם הוסיף להישפך, בחזית הערבית. בשביל ראש הממשלה דהיום אין הם קיימים.