מעש ההשתחררות העצמית פרק שני: מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי

אנחנו מוסרים תמיד כבוד לחברי ה"הגנה", שנפלו בהתקפה על שרונה, שפרעם, בליל ווינגייט, או בליל הגשרים, לא כן, מר בן-גוריון. הוא אפילו אינו מזכיר את המיבצעים ההם, או את הקרבנות שניתנו למענם, אנשים אלה, כולם גבורי האומה היו. אם לא תחת פיקודו, הרי תחת מרותו, כיושב ראש הסוכנות היהודית. אך הוא אינו פוקד לא אותם ולא את פעלם. כל כך למה? ההסבר הוא כפול, מר בן-גוריון לא מילא, במערכה ההיא, שום תפקיד ממשי, זולת שלילי, כפי שנראה להלן, חלק ניכר של הזמן, בו היא התנהלה במולדת, מול כוחות אדירים, הוא בילה בחוץ-לארץ. אבל הסיבה השניה נראית לי העיקרית. מר בן-גוריון אינו רוצה להשלים עם העובדה ההיסטורית, כי בארץ זו התנהלה מלחמת שחרור נגד שלטון נכרי, שהביאה לסילוקו. כדי לנסות להעלים את מרדם של אצ"ל ולח"י, הוא מעדיף לא להזכיר גם את מריה של ההגנה.