מסכת עונשין
מאמר עיתון:
חרות
מדינאי ראוי לשמו, חייב לדעת. כי עונשין אינם מצווה, עליה יש לעוט בחדווה. לא כל בעיה ניתנת להיפתר על ידי הטלת עונש או איום בעונש. בוודאי במדינה אפילו החפשית ביותר, יש מידה של כפיה. בני חורין מקבלים עליהם את הדין באשר מחשבתם החפשית מסבירה להם כי בלעדי סדרי מלכות לא תהיה להם שום חרות, ואולי אף קיום לא יהיה להם. אך חזונם האנושי והלאומי, אינו הגברת הכפיה אלא המעטתה. כל שואף הטוב חולם על היום, בו דגלים לבנים יונפו מעל בתי-הסוהר בארצו וברחבי תבל, לאות, לאסירים נקרא דרור, כי האדם למי לחיות עם רעהו בלי להרע לו, ובלי מוראו של העונש. יהיה יום זה רחוק כפי שיהיה, יש לשאוף אליו. עצם השאיפה תרבה טוב. ואם עדי הגשמתה, באחד הימים, אי-אפשר לה לחברה בלי עונשין, יש לראות בהם הכרח ולא ספוק. והנה לפנינו מפלגה, המגלה מעין תשוקה למסע עונשין כללי. לא אמון, לא שכנוע, אלא עונש הוא היסוד, עליו היא מתעתדת לבנות את חיי האומה.
מניין בא לה למפא"י תסביכה המיוחד? עבד כי ימלוך? וודאי. אולם גורם נוסף הוא הפחד, שתקף אותה מפני יום הבאות. אחד ממומחיה לבחירות אמר, לפני זמן מה, למי שאמר, כי לו היו מתקיימות אתה בחירות כלליות, היתה מפא"י מפסידה אותן. ומה יהיה בעוד שנה, או בעד י"ח ירחים? מפא"י מפחדת. הפחד הוא אבי רוב התסביכים אחד מצאצאיו האומללים הוא תסביך ההענשה. כלל גדול הוא, כי שלטון הנזקק למסע הפחדה, הוא מפוחד.
