1951-05-18 א. אחרי רצח ארלוזרוב, בימי עלילת הדם וההתעלפויות התכופות של מר בן-גוריון – בימים ההם היה ראש מפא"י מתעלף בפומבי כאילו היה ראש-ממשלת פרס – הרבו אנשי מפא"י להשליך פצצות-עשן-ודמע לתוך האולמות שבהם עמד לנאום זאב ז'בוטינסקי. המעשים האלה הניעו נערה אחת מבית"ר להחליט על "הפצצת תגמול" סרחונית באסיפה בה עמד לנאום – או לנאום ולהתעלף – מר בן-גוריון. נבהל ראש מפא"י מאוד וזעק זעקה מרה, שעברה מוורשה עד לניו-יורק ומתל-אביב עד לבוסטון: "רצו לרצוח אותי נפש". "ז'בוטינסקי שלח נגדי מתנקשת רצחנית" "רק בנס ניצלתי מהפפצה ומוות". כיצד הגיב על הצעקה הזאת זאב ז'בוטינסקי שהוסיף ללכת לכל מרכזי-הסתת-הדמים ולנאום על הפשע של עלילת הדם? הוא ייעץ למר בן-גוריון להרגיע את דמיונו יוצר הבלהות. לנגד רגלי – הסביר ז'בוטינסקי – כבר נפלו עשרות "פצצות ריח ניחוח" ואף פעם לא טענתי שרצו להתנקש בחיי. "פצצת ריח ניחוח" הוא אומנם דבר לא נעים; בייחוד הריח איננו נעים; אבל מה טעם "לקוויטש"?
