1951-11-09 בשלושה עיקרים הניח זאב ז'בוטינסקי את היסוד להלכת המרד העברי: בקריאה לחיסול הגולה, בהחייאת החזון של המדינה העברית וביצירת הרעיון של כח עברי.... ז'בוטינסקי מרד וציווה למרוד בעיקום הגלותי ובעצם הקיום הגלותי. מכאן מלחמתו להמרת שפת הגולה בשפת המולדת, מלחמה שנחשבה לדון-קישוטית לא רק גם בעיני "הריאליסטים" הציוניים, הדו"חים, כרגיל, בשצף-קצף, כל רעיון חדש, בכדי לקבלו ברבות הימים ולטעון – שוב בשצף קצף – כי זהו רעיונם מימים ימימה.
מכאן מלחמתו נגד הנימוסים – או חוסר הנימוסים- שהתרחשו בעם, בעקבות הקיום- לא קיום על בלימה של אדמת נכר; מכאן הטפתו להליכות "הדר", לחידוש הנימוסים הטובים בישראל, ליצרת יחסים בין אדם וחברו, שיהיו ראויים לעם עתיק, נושא תרבות ואר בקרב הגויים. מכאן – לבסוף – קריאתו לחיסול הגולה, לפינוי הגדול, שהיה צריך להקדים את השואה הגדולה. גם קריאתו זו לא נשמעה בזמנה. ז'בוטינסקי היה, כמו במקרים הקודמים, לוחם גלמוד, העומד על בריקאדה עזובה, המוקפת ומותקפת מכל עבר. והתוצאה הייתה, כי לא היהודים חיסלו את גלות אירופה, כי אם גלות אירופה "ההר-געשית" חיסלה את יהודיה.
בלעדי המרידה בקיום הגולה, לא היה קם מרד בציון. המרד היה מותנה בשיבה הנפשית לאדמת המולדת – ולא בעליה פיסית בלבד – ושיבה נפשית זו היתה מותנית בעזיבה הנפשית של הגולה ולא רק בנטישתה הפיסית.
