ממחתרת למפלגה

מבחינה מדינית ריכזנו את תשומת לב העם כבר אז סביב זכותנו לארץ-ישראל. בשנים הבאות אנחנו לא הצענו – זו האמת לאמיתה – ליזום מלחמות. אבל אנחנו הסברנו על רקע הבעיה המיוחדת הזאת, שהאויב לא השלים עם מדינתנו, שופך את דמנו, מנסה להכחידנו, והוא מתקיף אותנו או יתכונן להתקפה כזו במישרין, כללית, האם אנחנו נוכל להגן על תל-אביב או על חיפה, אם לזה יגיע, מצבנו יהיה מר מאד. ברור איפוא, כפי שאחר-כך גם הצבא קיבל את ההנחה האסטרטגית הזאת, שלמען ההגנה עצמה, נצטרך להעביר לחמה, כתוצאה מתוקפנות האויב, לשטח שבו הוא נמצא. ואם זה יקרה, אז לקראת מקרה כזה, צריך לטעון לזכותנו לארץ-ישראל. אין לנו השטחים האלה, יהודה ושומרון, הם לא בידינו. אבל אנחנו חייבים – עם ישראל כולו לטעון – בזכות הם שייכים לנו, איננו העם היחידי שממנו ניטלו שטחים כתוצאה ממלחמה. היו דברים מעולם. אבל עמים תמיד אמרו, אנחנו לא מוותרים מבחינת הזכות. כך אנחנו היינו צריכים לומר, מאז 14 למאי 48. לא צריך ליזום מלחמה, צריך לטעון, זכותנו קיימת. ואם האויב יתקוף ואנחנו נעביר את המלחמה לשטח שבו הוא נמצא ונשחרר על פי הזכות את השטחים האלה, אז נטען, תמיד אמרנו זו זכותנו. לעומת זאת, אם נתכחש לזכות הזו, יבוא היום וטענו שאנחנו כובשים, לקחנו אדמות לא לנו, מעולם לא טענו לזכות על אלה, והתוצאות המדינית תהיה כפי שאפשר לתאר. לכן אני חוזר ואומר, אנחנו אז ריכזנו את תשומת הלב סביב זכותנו לארץ-ישראל, וטענתנו היתה, שיש לשוב ולהדגיש, אף-על-פי ששטחי ארץ-ישראל אינם נמצאים בידינו, זכותנו לא פקעה, אלא היא קיימת.