ממחתרת למפלגה

בסתיו 1946 הוחלט בפריז על ההפוגה, כלומר, הוחלט שההגנה לא תמשיך עוד במלחמה מזויינת נגד השלטון הבריטי. והיא תמסד את פעולתה בהעפלה. לכן המעבר הזה מתנועת המרי המשותפת להמשך המלחמה בכח הנשק של אצ"ל ולח"י, בעוד ההגנה מרכזת את מאמציה סביב ההעפלה, היה מעבר ללא כל קשיים. הוא היה מעוגן בהסכם מראש, אשר הושג בינינו בסתיו 1945. ואז הסקנו את המסקנה, כי קרוב יום ההשתחררות. ושוב אני חוזר לשאלה, למען הניתוח השכלי, מנין היה לנו. מאז הוקמה תנועת המרי, חדרה ההכרה בקרב חלק גדול מאד של הציבור – אני סובר שאפשר לומר רובו – מתוך 650 אלף היהודים שהיו בסך הכל אז בארץ-ישראל, שהמלחמה נגד השלטון הבריטי, היא בלתי-נמנעת, ושיש הצדקה לנהל אותה. עד אז, כפי שידוע לכם, היה גם הסזון, אנחנו נרדפנו, בוודאי שחלק מן הציבור סמך ידו על פעולת הרדיפה. אבל משנאסרו על ידי הבריטים ראשי ההגנה וראשי הסוכנות, ביוני 1946, ומשנוכחו תושבי הארץ היהודים לדעת, בעצם גם ההגנה נוכחה לדעת, שאי-אפשר בלי מאמץ צבאי. אלא מאי, נחלקו אז הדעות כך: אחרים טענו שההגנה איננה יכולה להמשיך במלחמה הזו, משום שכל האחריות תיפול על סוכנות היהודית ועל הישוב כולו, ואז הסוכנות עלולה להיות מועמדת מחוץ לחוק. והדעה השנייה היתה, דווקא משום כך, ביטא אותה בחוזקה רבה יצחק גרינבוים ז"ל, בשבתו בלטרון. רצוי אפילו שהאצ"ל והלח"י יילחמו, אנחנו לא נישא באחריות בעדם, ואם יהיה צורך אפילו נסתייג מהם, אבל הם שיילחמו. הישוב כולו יעשה מאמצים בשטח אחר, ואי-אפשר יהיה להטיל עליו את האחריות על פעולותיהם של אלה שנקראו פורשים. לא נעלבנו מן המלה הזו. חדרה ההכרה שיש צדק במלחמה, הצדקה יש לה. מאותו רגע היינו משוכנעים שהבריטים אינם יכולים עוד לפורר אותנו. מתמיכה של הציבור, ממידה של תמיכת הציבור. אם אין לה אהדה כזו היא תיפול. יפוררו בה, והיא לא יכולה להחזיק מעמד לאורך ימים. גם לכך יש הוכחות רבות. בסתיו 1946 הגענו למצב בו מידה רבה מאד של תמיכת הציבור ניתנה לנו. אפילו החריש, אבל היה ברור שהבריטים כבר אינם יכולים לעקור אותנו – אם מותר לומר כך – מלב הציבור, או מן האהדה שניתנה לנו.