1963-11-15 החוק אוסר לפרסם דבר, שיש בו כדי להשפיע על מתן פסק דין. לו התביעה הכללית היתה נוהגת על פי האות הכתובה בלבד של החוק, היא היתה צריכה השבוע להעמיד לדין את כל העורכים בישראל, על אשר פרסמו בעתוניהם, כי כבר ברור שהיה מעשה שחיתות. פרסום כללי ומוחלט כזה בודאי שיש בו כדי להשפיע וגו'. אך טוב, כמובן, שהפרקליטות נהגה על פי השכל הישרא. מה יכלו לעשות כתבים ועורכים, המקבלים מפי חברי כנסת, דוקא משפטנים מלומדים, הודעות קטיגוריות, לפיהן נאשמים במשפט מסויים הנם כבר בחזקת אשמים, בעוד השופט עדיין לא קבע, על פי ההליכים המקובלים, אם היתה עבירה, ומי הוא החייב לתת עליה את הדין? האחריות האמיתית על התערבות זו במשפט עומד ותלוי אינה חלה, במקרה דנן, על בעלי הפרסומים אל על יוזמיהם. בגלל סיבות שאין צורך לפרשן, אין זו אלא אחריות מוסרית. אבל משום כך היא כבדה מאד. הענין הוא רציני, לא ילדותי.
