מתקפה נגד מדיניות מאמללת

מזכיר המדינה [הנרי קיסינג'ר – ד.ב] גילה לפתע לשרי ישראל מוכי התדהמה, כי אין עוד לשאוף להסכמי שלום, אלא יש להשיג הסדרי ביניים עם הערבים. יש לו, כרגיל, הוכחות למכביר על פני כדור הארץ, שבו מתנהלת המדיניות הקרויה גלובלית. חובתו של כל איש בישראל, שאינו נגוע בפיק ברכיים, לשאול, איך מעלה על דעתו שר החוץ של מדינת הים הגדולה כי אנחנו, היהודים, נוותר על משאת נפשנו: השלום. כדי לא להישמד, כדי לכבוש את חרותנו ולקיים את עצמאותנו היה עלינו לנהל במשך, פחות מארבעים שנה, שבע מלחמות! היש עם שני בעולם, אשר כה סבל מאסון המלחמה החוזרת ונשנית? ואנו רוצים שלום. כך אמרנו, כולנו, במיוחד, ובמודגש, בעקבות מלחמת ששת הימים. אילו פעמים חזר שר החוץ (של ישראל) מעל כל במה בין-לאומית על ההודעה, כי זאת הפעם לא נסתפק עוד בהספקת אש, או בשביתת נשק, או בהסדרים "שבירים" אחרים, אלא נעמדו בתוקף על שלום, על חתימת חוזה שלום, על נורמליזציה של היחסים בינינו ובין שכנינו?

המדיניות הלאומית הזאת עומדת להיזרק הימה, על פי המצאתו ותביעתו של ד"ר קיסינג'ר. זהו הסיכון הביטחוני החמור ביותר. רק משום שסאדאת למד, בינתיים, במישרין או בעקיפין, כי זוהי המדיניות החדשה של ארצות הברית במזרח התיכון (בשעתו הבטיח הנשיא ניקסון לממשלת ישראל, כי לא יופעל שום חץ עליה להוציא "אפילו חייל אחד משטחים כבושים" בלי הסכם שלום) הוא יכול היה להודיע לווילי בראנדט, כי גם לאחר שישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ואף תפתור, כלשונו, את בעיית הזכויות של העם הפלסטיני, לא יהיה שלום עמה, אלא מה שמכונה סוף הלוחמה. מבחינה מהותית, יכול היה הרודן המצרי, מהללו של ד"ר קיסינג'ר, לתת הבטחה כפולה זו. אם שני תנאיו יוגשמו, לא יהיה שלום עם ישראל, כמובן, אבל גם לא יהיה עוד צורך... [...] מדינת היהודים לא תהיה קיימת עוד.

באין הסכמי שלום, מהו תוכנם של הסדרי הביניים? מהו תוכנם של הסדרי הביניים? הווה אומר, נסיגות ישראליות, בכל הגזרות, בעקבות ההסדר החלקי הראשון, הקרוי הפרדת כוחות. התוצאה הממשית של המדיניות, המנוהלת על ידי ד"ר קיסינג'ר, היא איפוא, קירוב מתמיד של צבאות ערב, על תותחיהם וטיליהם אל ערי ישראל, אל מרכזי האוכלוסין של המדינה היהודית, המוקפת מבקשי נפשה. הייתכן, סיכון ישיר, או חמור, יותר של בטחון ישראל? שר החוץ האמריקני, רב הפעלים והמסעות, חייב לדעת, כי לא בעתיד עומד לפניו האפשרות של העמדת בטחוננו בסכנה; הוא כבר עשה זאת. לכן כה מרובה ועמוקה היא הדאגה לעתיד.