מינימום ומקסימום

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ג' אדר ב' התשכ"ב, 9 במרץ 1962
מתוך:
עמוד 2

הציבור עדיין לא החלים ממהלומת הפיחות. אך הממשלה לשיטתה, שאפשר לכנותה קואהיזם. ד״ר קואה, כידוע, ניסה לרפא את חוליו בדרך הסוגסטיה העצמית. הוא היה מייעץ להם כי, על אף פצעיהם ומכאוביהם ומיחושיהם, יאמרו לעצמם, מספר לא מוגדר של פעמים, כי הם מרגישים, מדי יום ביומו, טוב יותר, נוח יותר. כך נהגה הממשלה עם אזרחי המדינה בטרם פיחות אחרון — אחרון ? — עת טענה, במשך שנים, כי משקנו הלאומי מבריא והולך; וכך היא קוראת לאזרחים לומר אחרי הורדת ערך המטבע הישראלי, הנקראת, בפי המפחיתים, בשורת איחוד השערים. האינכם רואים, שואלת הממשלה, את שמעון ואת ראובן, כי המשק מבריא, כי אתם מרגישים בטוב, כי המחירים אינם עולים, ו(או) כי ההתייקרות אינה אלא זו שחזינוה מראש. מה לכם, אזרחי ישראל, כי תלינו על יוקר מאמיר, או ממאיר, ועל הקושי, בפניו עומדות רעיותיכם, להפגיש, כפי שאומרים באנגלית הדלה, את שתי הקצוות? אנחנו, ממשלתכם, שכל דיבורה אמת וכל מעשיה צדק, אומרים לכם, בנאמנות, כי מצבכם הוא טוב, כי הוא משתפר והולך (דווקא) אחרי הפיחות. תאמינו לנו, כי עליכם להאמין לנו. ואם יש את נפשכם המדוכדכת להיפטר מן הדאגות והכאבים, אמרו אחרינו, ערב ובקר בכל יום תמיד: טוב, טוב, טוב. ותראו, כי ייטב לכם.

אך הקואהיזם אינו מועיל לא במדיניות, לא בכלכלה ולא במדיניות כלכלית. כל עקרת בית, החוזרת מן השוק המשותף לה ולחברותיה, יודעת, כי בין הדיבור על ייצוב המחירים של מצרכים, שעליה להביאם לכלכלת ביתה, לבין המציאות אין כל קשר, זולת הקשר של מציירי העקומות המדדיות. והכל יודעים, כן יודעות, בשכל הישר, בו אין קלקלה, כי אין זו אלא התחלה. ארגעה, בעזרת מורפיום, אינה אלא חולפת. בחדשים הבאים יוסיפו המחירים לעלות, אם כתוצאה עקיפה של שנוי השער בו באים חמרי הגלם. אם בהשפעתה הישירה של הממשלה והמצאותיה המסויימות, או על אף נסיונותיה הנואשים לעצור בעד ההאמרה. נוכח פעולתם של חוקי הברזל של הכלכלה, מה תועיל הסוגסטיה הרשמית? המעגל האינפלציוני, סיבוביו לא זו בלבד שלא נעצרו, או הואטו, בעקבות הנעם המפא״יי דשנת 1962, אלא, להיפך, הם יהיו למהירים יותר, רבים יותר, תכופים יותר.

נוסף על המכאובים הכלליים האלה, העלה הפיחות חבורה מיוחדת. כוונתי לבעיתם של רוכשי שיכון, שהוצמדו להבטחתו של שר האוצר, כי לא יהיה פיחות. בהשפעת הלחץ הנזעם, הציעה הממשלה, כדי להקל על מצבם, שלשה פתרונות אפשריים. נתחיל מן הפתרון השלישי. הוא פשוט בתכלית ההתחשבות במצבו של האזרח שנפל קרבן לא רק למהלומת הפתע הדיוולואציונית, אלא גם לאמונו - א., תמימות נפשעת - בדברתה של ממשלתו. ,,הפתרון״ הוא, כי ינתן לו זמן נוסף לפרעון חובו, כלומר זה שלקח על עצמו וכן זה שהטיל עליו, בן-ליל-שבת, שר האוצר. במלים אחרות, יהיה עליו לשלםבמלואם את דמי הפיחות הממשלתי, אך בעוד חובו המקורי היה לעשר, או חמש עשרה שנה, ישעבדו החוב, הנובע מן המקוריות הפיננסית של הממשלה, לעשרים, או לשלשים שנה. מיהו המלעיז על ממשלתנו, ירום, ובל יפחת, הודה, כי אין היא מקלה על עם עמוסים? עוד איך היא מקלה? היא מעמידה לרשות האורח הנפגע, אשר את חובו היא הגדילה, את הנכס או את ערך, או את הגורם, העומד כולו לרשותה: את הזמן. אל תתייאש מן הפורענות. אפשר יהיה לפרוע אותה במשך דור שלם.

מן הפתרון השלישי נקפוץ אל הראשון. בתקופת זמן קצובה אפשר לפדות אף את המשכנתא כולה על פי השער הקודם. יפה מאד אך איך משיגים בבת אחת אלפי לירות, שתשלומם חולק מתחילה לשיעורים חדשיים לשנים רבות? אולי ישנם כאלה המסוגלים להוציא מתחת לפני האדמה, או מעמקי הגרב, את כל הסכום הנדרש. כמה הם? לרובם המכריע נשארת הברירה ללוות משמעון, כדי לשלם ללוי. האם לאלפי, או רבבות, המשפחות הללו בנקל יתנו הבנקים,הממשלתיים או הפרטיים, הלוואות לטווח ארוך ? נשארת הדרך של מלווה בריבית אוכלת. מהו, איפוא, בסופו של דבר, ,,הפתרון" הלזה, לא בשביל המעטים, אלא בשביל הרוב המכריע של רוכשי השיכון?

באמצע מופיעה ההמרה בהצמדה. המשכנתא תהיה צמודה לא לדולר אלא למדד. אבל חישוב ההצמדה המומרת יהיה, ״כמובן״, למפרע, כלומר מן היום, בו ניתנה הלוואת ההשתכנות. על פי כל הסימנים, יש בכך הפרש מסויים לטובת המשתכן. אבל ההפרש בין חובו המקורי לבין זה הנובע מן ההצמדה־בדלית־ברירה לאינדכס, רב ועצום הוא לרעתו.

מחוץ לשלשת הפתרונות האלה, המפליאים בצדקתם, נשארו רבבות בתי אב, שנטלו הלוואותיהם על ידי מוסדות לא ממשלתיים. אחד מדוברי הממשלה, הלא הוא שר הפיתוח והשיכון, ניסה לפטור (לידידי המגיה: לא טעיתי: אל נא תמיר את הט׳ בת׳) את בעיתם בדרך הנוחה ביותר. הוא הודיע, כי הללו שיכוניהם פאר, והדאגה להם, כפארם, עליהם. יפה מאד. סוציאליסטי מאד. מפא״יי מאד. אבל מהי המציאות מול פני הסוגסטיה ההוד-מעלתית?

אחד מוועדי המשתכנים הללו שלח לי, מכתב המתאר את מצבם וצרף אליו, למען למדנו בינה, רשימה של אנשים, של מקצועות ושל סכומים. הרשימה אינה סודית: לכן אוכל, למען הארת העינים שאינן רוצות לראות, להביא. מספר שמות על התוספות. וולינר אהרן, בביתו שש נפשות, נכה, בעל קיוסק, סכום המשכנתא (מבנק פרטי) שלשת אלפים ל״י; ריינר אברהם, בביתו חמש נפשות, פועל בנין, סכום המשכנתא (כנ״ל) ארבעת אלפים ל״י; פייקאס שלמה, בביתו ארבע נפשות, מסגר, ההלוואה ארבעת אלפים ל״י; בן־סימון ריימונד, בביתו שבע נפשות, מקצועו מכונאי, משכנתאתו ארבעת אלפים ל״י וכו׳ וכו'. הרשימה כוללת שמונים וחמשה שמות של אזרחים, שמקצעותיהם: פועל, מכונאי, פקיד, סנדלר, נהג, שוטר, חייל בצבא הקבע, חלבן, טבח, חשמלאי, קמעונאי, שמש בבית המשפט, טרקטוריסט, מורה, עובדי דאר ורכבת. המשכנתאות שלהם אינן פחותות משלשת אלפי ל"י ואינן עולות על חמשת אלפים; רובן המכריע הוא ארבעת אלפים. ואלה הם, עם ישראל, בעלי השיכונים המפוארים בקרבך, קירותיהם שיש, רצפותיהם פרקט ותקרותיהם נוטפות נברשות קריסטל. המיליונרים אוולינר, ריינר, פייקאס, ובן-סימון ידאגו נא לעצמם.

בעוד דברים אלה מתרחשים בירושלים על קטמוניה, בתל־אביב על שכונותיה, בחיפה על קריותיה, יצא שר האוצר למסע בהול אל מדינות אירופה, מהן חזר, זמן קצר לפני כן, כדי להזהיר ולהפחית. הוא, כפי הנראה, סבר, כי פיחות המטבע דישראל, שבוצע בין ביקור לביקור, יעלה את קרן ישראל. הלוואי, וסברתו היתה מתאמתת. אך עדיין אין סימנים לכך.

אין פלא. בעוד שר האוצר הולך משותף לשוק לשותפו, מספיק עמיתו רב הפעלים, שר המסחר והתעשיה, להודיע, כי, בתנאים הקיימים (המפורסמים), אין לצפות להגדלת הייצוא הישראלי, על אף הפיחות. אם זה כך, או אם כך יהיה, כפי שאנו הזהרנו, כי כך עלול להיות, נכשלה התכנית הכלכלית הקרוייה חדשה מיד עם פרסומה. היתרון המשקי והמכריע, העשוי לצמוח מפיחות המטבע המקומי ביחסו למטבע חוץ, בו קונים סחורות, הוא בהגדלת ייצואן. יתרון כזה השיגה פעם אנגליה עם פיחותו הראשון של השטרלינג ביחס לדולר. המחירים בשוק הפנימי שלה לא עלו כלל. האנגלים היו רגילים לומר בימים ההם:דיוולואציה? הפונט שווה עשרים שילינג, השילינג שווה שתים עשרה פני, טאפנס הוא טאפנס, מה זאת דיוולואציה? בתנאים כאלה, השיגה אנגליה, משנוי שער מטבעה, תועלת עצומה ברבוי סחורותיה המיוצאות לשוקי העולם.

אולם אם, בישראל, אין סכוי סביר, בעקבות הניתוח הפיחותי, להגדיל את היצוא, לא יהיה עוד ממנו שום יתרון כלכלי, אך ישאר הזעזוע החברתי, על תחושת העוול שנעשה לרבים, ניתוח, שכאלו תוצאותיו, כל מי שביצע אותו. או אחראי לו, אינו ראוי אלא לבטול זכותו להשתמש באיזמל, או להבטיח הבטחות, או להטיף מוסר.

בינתיים הלך שר האוצר להטיף מוסר לגויים. הוא קרא להם, מעל עמודי ה״פיגארו״, כי לא יעשו את ישראל ל״יהודי נודד״. פיגארו פה, פידארו שם. לעתון הצרפתי החשוב הזה יש, כפי הנראה, מזל מיוחד לקבל הודעות חסרות אחריות וטעם מאת דוברי ישראל. לפני זמן מה פורסמה מעל עמודיו הודעה ״מדינית״ של ראש הממשלה, שלא יכלה אלא לערער את בטחונה של מדינת ישראל בעיני כל קוראיו המרובים. שבועות לאחר מכן, בעת דיון מדיני־בטחוני בכנסת, ניסה ראש מפא״י, כדרכו בישר, להכחיש בעקיפין את אשר פורסם בשמו. אבל תמוה הדבר שהוא לא שלח את הכחשתו, במישרין, מיד לאחר פרסם הודעתו האומללה. אין לומר, על פי הנסיון שמר בן־גוריון ממעט בשיגור הכחשות לדברים המתפרסמים בשמו.