מחנה אחד ולוחם

במלחמה כזאת יכול וחייב הישוב להיות מלוכד ברצונו ומאוחד בפעולתו שעת החרום דורשת, כי הכל, האנשים, החמרים, הנשק והמשק, יועמדו לרשות התפקיד המרכזי, מלחמת העם. ראש שלטון הדכוי דרש מאתנו, כי נעסוק בענינינו הפרטיים, כדי שהוא יוכל בשלווה להשלים את רצח עתידנו. לדרישתו המחוצפת אין תשובה אחרת, אלא זו: את כל ענינינו הפרטיים נשעבד, מרצוננו החפשי, לענין הלאום. כי אם הוא ייכשל, יקיץ הקץ גם על כל פרט ופרט בישראל. על כן, מחוייבים אנחנו לוותר על כל דבר מיותר בחיינו ואת כל כספנו ואת כל מרצנו עלינו להקדיש להאדרת הכוח העברי, להשגת חמרי מלחמה, להגברת הקאדרים הלוחמים. אם יש משמעות למלה גיוס, הרי זוהי שעת הגיוס; גיוס מוחלט של כל איש ואשה וילד, של כל סדנא, המוכשרת לייצר ברזל, של כל יד מאומנת, היודעת להשתמש בו, וקריאה צריכה לעבור מאיש לאיש ומבית לבית: אַל מותרות! שעה שנשפך דם, מוכרח להידום הג'אז. לא עת "בילוי" היא; עת מלחמה היא. ולדיוורסנט ייחשב כל מי שינסה לשכוח ולהשכיח. קשים מוכרחים להיות חיינו, כשם שקשה מנשוא הוא גורל עמנו. רק עם קבלת עול הסבל, נכשיר את עצמנו לפריקת עול השעבוד.