מה למדנו מזאב ז'בוטינסקי

ציצרו, אחד מגדולי הנואמים, לא רק בימי קדם, אלא בכל הדורות, חיבר ספר קטן על אומנות הדיבור. הוא מסביר, אולי במידה של סובייקטיביות, כי אומנות הדיבור, אין דומה לה. רבים הם, לפי דבריו, אמני הפיסול, האדריכלות, הספרות, או השירה. אולם מה מעטים שמותיהם של הנואמים האמיתיים בכל התקופות? האמת היא כי אומנות הדיבור כלל אינה ניתנת ללימוד. ודאי כל האומניות האחרות, זמרה או נגינה, ציור או פיסול, מותנים קודם כל בכישרון טבעי, אולם בשטחים אלה ניתן ללמוד, אם לא הכל, הרי הרבה מאוד, ובלעדי הלימוד אף הכישרון לא יועיל. לא כן באומנות הדיבור. בשטח זה למעשה אי אפשר ללמוד דבר. עובדה היא כי כל בתי הספר לרטוריקה מימי קדם ועד עצם היום הזה, לא הוציאו אפילו נואם אחד ששמו ילך לפניו. המעטים ששמותיהם חרותים על לוחות הזיכרון של עמיהם, לימדו את עצמם להשמיע דברם.
ואיזהו הנואם? האם מי שקולו רם לשונו מהירה, שפתו חלקלקות, ובשרוולו מספרים בפיו שלהבת הכובה עם צאתה? לא. זהו הנואם, היודע לשלב את ההיגיון עם הרגש, את השכל עם הלב, אשר ממנו, מליבו וממוחו, נמשך חוט, או אלחוט, אל ליבותיהם ומוחותיהם של שומעיו. וברגעים מסוימים, כל השומעים נעשים שלמות אחת, והנואם נעשה חלק ממנה. כזה היה הנואם זאב ז'בוטינסקי. כך ראינוהו, ושמענוהו. כך הרגשנוהו. ישבנו למטה, הוא עמד למעלה, ולפתע היינו מרגישים כל אחד לחוד וכולנו יחד, שאנו נישאים אל על, אל עולם אחר, שכולו אמונה, אחוה, אהבה, מסירות, תקווה – שכולו יופי וטוב. נואם כמוהו לא קם, ספק אם יקום. אך ללמוד צריך, אף אפשר