מה אשם ?

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ט אדר ב' התשי"ז, 22 במרץ 1957
מתוך:
עמוד 2

אחר דיון גלוי, שנמשך חדשים רבים קבע בית משפט בלתי תלוי בישראל, כי ד"ר קסטנר שיתף פעולה עם מרצחי עמנו וסייע להם במסע ההשמדה. כל עוד פסק דין זה לא בוטל, הוא עומד, גם אם הוא תלוי. אבל דווקא משום שד"ר קסטנר עמד בפני המשפט – גם אם על פי יזמתה האווילית של התביעה הממלכתית – וניסה, על ידי בית הדין, לטהר את עצמו, היו חייו חייבים להיות חסינים חסינות שאין מוחלטת ממנה. כל אדם, ויהיה אפילו הפושע הנפשע ביותר, זכאי להגן על צמו, לטעון, כי מעשה מסויים לא נעשה על ידו ולנסות להוכיח את צדקתו. אף אם הוא עודנו זכאי לשאוף לטיהור שמו, או להוכחת חפותו. קל וחומר, אדם, ויהיה אשר יהיה, שהורשע באינסטנציה ראשונה בלבד. לפיכך, חובה לומר ללא היסוס וללא סייג, כי, מי שהרים ידו על ד"ר קסטנר, המורשע, והמערער על הרשעתו, התנקש לא באיש מסויים, אלא בעקרון החשוב לכל איש, שוחר אמת וצדק. הפוגע באיש, שגורלו נמצא, ולו מבחינה מוסרית בלבד, בידי בית הדין, פוגע ביסודות המקודשים ביותר של צדק ומשפט, עליהם בנה ישראל את גדולתו הרוחנית מיום היותו לגוי. מי שאינו מבין את זאת, אינו מבין מאום. ו"מאומיות"- המותר לתרגם כך המונח ניהיליזם?- דרכה סלולה: תהומה.