1957-03-22 מי אשם בהתנקשות המחפירה בד"ר קסטנר? התשובה היא פשוטה: אלה שהחליטו עליה וביצעו אותה. מי הם? את זאת יקבע בית המשפט; ורק הוא. המשטרה אסרה מספר חשודים דובריה טוענים כי שניים או שלושה מהם הודו בביצוע ההתנקשות או בהשתתפות בה. האם זה מספיק, כדי שהציבור או העתונות או שניהם יטענו, כי אלה הם האשמים? לו היינו הולכים בדרך זו היינו מעתיקים למדינת היהודים את תורת המשפט של סטאלין ווישינסקי. אפילו ברוסיה הטוטליטרית של כרושצ'וב ובולגנין נשמעים אחר מות סטאלין, קולות, לפיהם ווישינסקי, תליינו המלומד של רב הטבחים, ביטל, באורח פלילי, את הכלל הגדול של המשפט, לאמור, אדם נחשב לחף מפשע, כל עוד לא הוכחה אשמתו. חשודי המשטרה, בין אם לא הודו ובין אם הודו, אינם עדיין אשמים. כל מי שהיה בידי הבולשת של בריה, זוכר את התשובה האולימפית של עושי דברו לכל טענות קרבנותיהם: הנ.ק.וו.ד. לעולם אינו טועה: "אנחנו" איננו אוסרים אנשים חפים אשם, ונגמר. אך מוטב שתודה.. הנלך בדרך זו במדינתנו? ילמדו נא אזרחי ישראל, מכל המחנות את הכללים הפשוטים במשפט צדק במדינה חפשית: חשוד עוד איננו נאשם; נאשם עוד איננו אשם; ואף נידון עוד איננו מורשע באוח סופי, כל עוד ענינו לא הוברר בכל שלבי הדיון המשפטי. ואם המשטרה טוענת, כי אסיר, הנמצא בידיה, "הודה", הרי גם ההודאה איננה הוכחה., כי היא עצמה זקוקה להוכחה בפני בית המשפט. ואם קצין משטרה מנסה, בגלוי או בעקיפין, לשכנע את הציבור, כי אדם, שנחשד, נאסר ונחקר, הנו אשם, מעל לכל צל של פקפוק הרי אותו קצין הוא בור או פטפטן, או רשע, או הכל ביחד – במדים.
