1965-05-20 הסוג השני של המדינה הלא היא מדינה של תכתיב חברתי. היא קמה אולי כתוצאה מאותה תנודה טבעית מקצה אל קצה הקיימת בטבע, ובמידה מסויימת אף מסוכנת בנפש האדם. אף את המדינה הזו אפיינו שתי סיסמאות מבחינת השקפת החיים: א. מכל אחד לפי יכולתו. ב. לכל אחד לפי צרכיו. אבל מי קובע את היכולת של האדם ומי מכריע מה הם צרכיו של האדם? הפילוסופיה הזו יצאה אל חלל האוויר בשם הפיכת הקיים ועשיית הצדק, אבל במדינה של תכתיב אין עוד נורמליזציה אלא יש אלא יש נורמניזציה; כלומר, קביעת הנורמה ליכולת, לצורך, לדלת אמות של הדיור, למשקל האספקה היום יומית, אף על פי שההבדלים ביניהם עלולים להתבטא מאפס ועד למותרות. החרות אינה קיימת עוד והצדק מתקפח. ומבין שתי המדינות הנשענות על שתי הסיסמאות מחד ועל שתיהן מאידך קמה ומנבאים שתקום ותתפתח ותצמח ותעלה המדינה מן הסוג השלישי, הלא היא מדינת האחריות החברתית? לא מדינת ההפקרה החברתית, לא מדינת התכתיב החברתי, שני יסודותיה הם החרות והצדק לכל. יעוז הצדק ולא תבוטל החרות; יקויים החרות ויוגשם הצדק. מדינת האחריות החברתית לא תסכים ולא תרשה להפקיר את האדם באשר הוא אדם. היא לא תסכים לומר לאדם: חרות לגווע, או ללון מתחת לגשר, או לראות ילדים יחפים מסתובבים ברחוב ללא השכלה, או בני משפחה שאין להם קיום בכבוד, מדינת האחריות החברתית מקבלת על עצמה את הדאגה לכך שלא יהיה בה תושב אחד חסר קורת-גג, רעב ללחם, נטול השכלה וחסר מלבוש בכבוד.
