מדינה לישראל, או מושבה לכל

מאמר עיתון:
חרות
אני מאמין, כי לא "מגיני-ערבים" צבועים, אם מבית ואם מבחוץ, אלא דווקא נאמני ציון זכאים וחייבים לדון בבעיה של שווי-זכויות. הצו הקדמון על יחסו של העם הנגאל אל הגר על הנמקתו המופלאה "כי גדים הייתם בארץ מצרים" -חרות על לוח לבנו באותיות בל תימחנה. ועל צו זה בנה זאב ז'בוטינסקי את תורת היושר, הטוהר והצדק, שהוא הנחיל לתלמידיו, לבני דורנו לאמור:
בו ירווה לו משפע ואשר
בן ערב, בן נצרת ובני
כי דגלי דגל טהר וישר
יטהר שתי גדות ירדני
תורה זו מצווה לאהוב את ישראל; אין היא אומרת לשנוא זרים. לאומיות אינה לאומנות. אנו אוהבים את עמנו, אנו האוהבים את עמנו, אך אין אנו שונאי זרים. בגלל אהבתנו את עמנו אנו שונאים את אוייביו, יהיו אשר יהיו. כל מהות גישתנו הממלכתית, הנוגדת את מורשת בית-העבדים, מתבטאת בהילכות ההדדיות הפשוטות: ידידים לידידים, אוייבים לאוייבים. מתוך נאמנות לעקרונות אלה יכולים אנחנו, אנשי תנועת השחרור הלאומית, לדון במעמדם של הערבים במדינת ישראל ובארץ ישראל, בגלוי ובכנות.
חובה עלינו לומר, כי כל המקיש היקשים בין מעמדם של הערבים במדינת ישראל ובין מצבם של היהודים בתפוצות הגולה, עושה שקר בנפשו, ביודעין או בלא יודעין. שלשת מיליוני יהודים, שהיו במדינת פולין, לא היו בנים לעם, אשר תבע את הטריטוריה הפולנית או אשר בניו התקיפו התקפות-לילה אץ בני פולין. הוא הדין ביהודים בליטה, בצ'כוסלובקיה, ברומניה או הונגריה, לא כן הערבים במדינתנו. בני עמם נשבעים, כי הם יטילונו הימה; בני עמם הורגים ביהודים, בעלי הארץ הזאת. היכול בר דעת להניח כי "השבאב הערבי", שישב בבית-הקולנוע של נהריה וקלל בקול, בפרהסיא, את מדינת ישראל ואת חוזה הוא "אדיש" כלפי שבועה זו, או הרג זה, או שהוא יהיה "פעיל לצדנו" במלחמה הזעירה המתנהלת נגדנו?
מסתבר, כי שירו של ז'בוטינסקי אינו "שיר", אלא חוק. הוא נותן ביטוי לחוק זה גם בלי חרוזים, בקבעו, כי בארץ ישראל השלמה, המשוחררת, יש מקום גם למיליונים יהודים, גם לערבים וצאצאיהם וגם – לשלום. זוהי האמת, הנבחנת, הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים, במבחן מולדת המבותרת. הערבים מתקיפים אותנו והורגים בנו ומאמינים כי בבוא היום יטילונו הימה. מנין אמונתם זאת? משום שבינינו ובין הים מפרידה רצועת יבשה צרה, "צוואר" דק. אם בינינו ובין הים יעמוד הגוש היבשתי, המשתרע מן החוף מדברה – והוא כולו ארץ אבותינו – תיעקר מלב הערבים אמונתם התפלה, יקום שלום בינינו ובין שכנינו, יהיה שפע ואשר ושווי זכויות אמיתי לנו ולגר הגר בתוכנו. בתנאי הביתור, הגורר אחריו איומי השמדה, סכנת הכחדה ושפיכות-דמים מתמדת אפשר להבטיח לאוכלוסיה הערבית במדינת החלוקה שווי-זכויות מלא; לתתו אי-אפשר. כל אומר אחרת, כין אם הוא יושב בשלטון ובין אם הוא כותב בעתון, הוא צבוע, או שנכנסה בו רוח שטות של המאבד עצמו לגעת.