מדוע אין כל "מאבק"?

בשבילנו זוהי שאלה מכרעת. כי אותנו אינן מעניינות ההחלטות; אותנו מעניינת הגשמתן. אם אחרי סילוקו של ווייצמן, נמשך הקו של ווייצמן, הקו המוביל, בדרך זו או אחרת, לועידת לונדון, לייזום הצעת חלוקה, או לחתימה על תכנית הביתור - ברור לנו, כי התקוה לחידוש החזית המאוחדת, שקמה באחד בנובמבר אשתקד, נגוזה, ונשארנו לבדנו. וכרגיל, נהיה מוכנים להלחם לבדנו. ואלה המוציאים מנרתיקם את הנימוק החשוד של "מרות", ייטיבו לעשות, אם ייזכרו, כי באחד בנובמבר ההוא לא היתה קיימת שאלת המרות. את מרות המלחמה קיבלנו. נקבלה גם מחר. את מרות הכניעה לא קיבלנו. לעולם לא נקבלה. גם אם יטענו לה בשם הרוב, גם אם ינסו לכפות אותה בכוח הזרוע, או בלחישות ההלשנה, לא נקבלנה. אנשי "אף על פי" אנחנו מבטן ומלידה. מרות המצפון היא הקובעת את דרכנו.