מבוא מאת מנחם בגין ספרו של ד"ר אליהו בן אלישר לקשר ההשמדה

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ב טבת התשל"ח, 1 בינואר 1978
מתוך:
קשר ההשמדה
נושאים:
בטחון - הגנה עצמית, טוהר הנשק, יסודות בבטחון ישראל, מלחמה. אישים - זאב ז'בוטינסקי

שנאת הנשק. נכון, הנשק היה תמיד בידי עמים אחרים. אנחנו נתנו להם את החזון של אחרית הימים. אבל הם דוחים את הגשמתו מדור לדור, מתקופה לתקופה, העמים הוסיפו להחזיק נשק ולהשתמש בו. העם היחיד שפרק מעל עצמו כל נשק הוא העם שנתן לעמים אחרים את חזון אחרית הימים. והוא היה מוקף אויבים ומשנאים ורודפים ומלעיגים - ולא החזיק נשק. הנשק שאחרים השתמשו בו היה נשק דמים, נשק של רצח, נשק של עבדות, נשק של השמדה. עמנו ראה את הנשק הזה בידי משנאיו וגעל נפשו בו. והוא בחל בו ובהם גם יחד, והחל לשנוא את הנשק בתור שכזה, זרק אותו ממנו ולאה, השליך אותו מעליו ואף לא רצה לשמוע עלו.
משבא זאב ז'בוטינסקי אל עמנו ואמר לו: משום שאין לך נשק ומשום שאין אתה יודע להשתמש בו, חרות וחתום על מצחך "הפקר" – קראו מנהיגים מוכים בסנוורים להטפתו זו בשם האווילי "מיליטאריזם". הם לא אבו להבחין בין נשק השמדה ובין נשק הצלה, בין נשק טומאה ובין נשק קדושה, בין נשק לזריעת מוות ובין נשק להבטחת הקיום, בין נשק השפלה ובין נשק כבוד. והלא כאלה הם החיים על ההבדלים הצפונים בהם. יש אשר שורפת, ויש אש צורפת; יש מים מטביעים, ויש מים מטהרי. וכאלה הם שני הסוגים של אותו נשק: לעבדות או לחרות, לטומאה או לקדושה. אבל היהודים, אחינו האומללים, בלבלו את שני הסוגים גם יחד, זרקו את הנשק. לו ידעו את חשיבותו, את הכרחיותו, היו בעוד מועד קונים, רכשים, כובשים, מסתירים, קוברים כמה אלפים ורבבות של יחידות נשק – עד בוא יום הפקודה. ובבוא היום, המר והנמהר, ואויב משמיד פורץ למושבותיהם, היו מוציאים את נשק מן הבורות ומתחת לרצפות והיו קמים על מכריתיהם והיו מצילים, לאלפים ולרבבות, את נפשותיהם והיו עושים שפטים בשופכי דמם. אך משלא החזיקו ולא רצו להחזיק בנשק, משלא למדו ולא רצו ללמוד איך להשתמש בו, עמדו חסרי כל הגנה, והלכו אל הנהרות ואל הבורות ואל הכבשנים, עד לרגע שלפני האחרון, ללא כל התנגדות.