מאמר ל'במחנה' שלא נדפס
היחידים היינו שהסברנו לעמנו מיהו האו"ם למעשה ומי עומד מאחרי החלטותיו. מדינאינו הרשמיים לא שעו לאזהרותינו. בהיות צבאנו בתנופת האופנסיבה ובהיות האויב נס בבהלה היתה נופלת מדי פעם בפעם הפקודה: להפסיק. ואם כי היתה זו למעשה פקודת האויב הבריטי ואם כי לא היתה כל סבה ממשית להשמע לה – היא היתה מתמלאת בקפדנות ע"י אנשי האורינטציה על האו"ם. והתוצאה? האויב נצל מתבוסה מכרעת, חדש מערכותיו, הביא נשק חדיש, התבצר. שוב עלתה לנו ההתקפה הבלתי נמנעת בקרבנות יקרים ושוב הפסקה באמצעה – וחוזר חלילה. דברים אלה אירועו בחזיתות שונות, העיר העתיקה שממנה חולש לגיון השכירים על ירושלים כולה, יכלה להיות בידינו אלמלא ה"משמעת" הרת האסונות של הממשלה הזמנית כלפי צווי האו"ם, קרי, צווי הבריטים. ידוע לכם כי חיילי הארגון הצבאי הלאומי פרצו את החומה והקימו ראש גשר בתוך העיר העתיקה, עת התקיפו יחד עם חיילי ההגנה וחיילי הלח"י את ירושלילם העתיקה. אך באה שעת ההפוגה, או אפילו דקת ההפוגה, וחיילים נצטוו לסגת. ובנגב? במערכה הקודמת בדרום הובס האויב והיה במצב של מנוסת בהלה. עוד ימים ספורים של אופנסיבה ואפשר היה להשמידו כליל או להכינו, או להבריחו אל מעבר לגבול. ושוב באה ה"פקודה" ההיא ושוב נתקלתה[לא ברור במקור ט.ק.] הזריזות האוילית למשא ומתן. שלום, כמובן, לא הושג. להפך, היה שוב ההכרח לחדש את המערכה שעלתה בקרבנות נוספים.
