1963-09-18 השאלה השניה נוגעת להרחבת השפעה ההרסנית על ארצות אחרות. לא רק בבגדים אלא גם במשטרים מדיניים ישנה מעין אופנה. לאחר הנצחון על הציר הנאצו-פאשיסטי קיוו הכל לחיסול משטרים רודניים ולהרחבת כללי הדימוקרטיה החופשית על ארצות ויבשות. תקווה מלהיבה זו לא התגשמה אלא בחלקה. אפס, בשנות הארבעים האחרונות, או בשנות החמישים הראשונות, גילו עדיין הרודנים למיניהם, מחוץ לגוש הקומוניסטי, מידה ניכרת של מבוכה או אי נוחות. לא כן, בשנים האחרונות. ניתן לומר, בצער רב, כי האופנה המדינית בעולם פסקה להיות אנטי-רודנית. והסיבה, אולי המכרעת, היא לא בהתפשטות הגיאוגרפית של שיטת העריצות אלא בעיקר בכניעה האינטלקטואלית לה. אם דכוי מוכרז כשחרור, לא רק בפי רשעים אלא גם בפי טובים, הופכת אפילו הדימוקרטיה החד מפלגתית לאופנה מושכת. ועלינו תמיד לזכור, כי בעוד הדימוקרטיה נותנת כבוד לאדם, הרי, מבחינה מינהלית אין היא ,,נוחה". להיפך, הדיקטטורה. היא משפילה את האדם עדי עבדות ופחדנות, אבל יש בה מן הבחינה האדמיניסטרטיבית ,,נוחות" רבה. אין בה כאבי הראש המקובלים במשטר דימוקרטי; ואם הם רבים מדי בדיקטטורה, נפטרים מהם על ידי הורדתו. אמנם גם בדיקטטורה, אפילו המבוצרת ביותר, ישנם, כמובן, משברים. אבל הם נסתרים תוך ריב כיתות, הבא במקום יריבות מפלגות בתוך הדימוקרטיה. אבל אם אומרים על דיקטטורה, כי דימוקרטיה היא, מדוע לא תמשוך זו שהוכשרה, מבחינה מוסרית, בנוחתה המינהלית?
