למה לנו אלטרנטיבה
מבחני היסוד של מדינה חפשית אינם ניתנים להערכות יחסיות, נודדות מותאמות לצורך חולף, חיצוני או פנימי. אחד מהם, הלא היא השאיפה המוכרת לחילופי שלטון, לא באלימות, אלא בפתק הבוחר. אם שאיפה זו מודברת, או נעלמת, שוא יהיו סימניה החיצוניים של דמוקראטיה; נשמתה פרחה. סכנה זו היא מנת-חלקם של עמים רבים. ויש לשאול, במיוחד בימים אלה, אם עמנו חפשי ממנה.
אין להניח, כי צפויה לישראל סכנת רודנות. במובן המקובל בעולמנו, על תהפוכות מושגיו. עם שנצטווה לברך, כל יום, ,,שלא עשני עבר", והוא כבש את חרותו – תמיד יקומו בו, ומתוכו, כוחות שיחזירו לו את חרויותיו השדודות. הסכנה היא אחרת, לא בספירה של כוח אלא של הרוח. חשבנו בה בסוף השנה שעברה, בימי הבחירות לכנסת השישית. היא לא חלפה. אלא אף גברה, אחריהן. עלו ומהדהדים הקולות בישראל, לפיהם אין צורך לשאוף לחילופי שלטון. אם היתה עד כה שאיפה כזו. דיה בה. לא עוד. לשם מה אלטרנטיבה? למה היא דרושה?
הקולניים ביותר בהצגת שאלות אלו הם הפרוגרסיבים לשעבר. אך מעניין יהיה לראות אף אותם בתהפוכותיהם. היום הם רואים את עצמם כגורם מדיני חשוב, משום שאינו אלטרנטיבי, בייצגם כארבעה אחוזים של ציבור הבוחרים, אבל עוד לפני חמש שנים, לאחר שהתאחדו עם מפלגת הציונים הכללים, היום הם התקיפים ביותר בתביעת כתר האלטרנטיבה. למפלגה הליברלית (המאוחדת) היו ארבעה עשר נציגים בכנסת הרביעית. מספר זה הספיק לחלוטין לפרוגרסטיבים שלנו, כדי להכריז, כי אלטרנטיבה הינה לא רק רצויה אלא קיימת. בכנסת השישית מונה גוש חרות – ליברלים עשרים ושישה נציגים נבחרים, אבל הליברלים המתקראים עצמאיים שואלים בקול: היכן היא האלטרנטיבה? ולמי היא בכלל דרושה?
נשער בנפשותינו, כי הכל מקבלים בהנכעה את תורת הדמוקרטיה המתקדמת הזאת. מה היתה התוצאה? כידוע, לא היתה לנו עד היום אלא מפלגה אחת שהריבה את הממשלות בישראל והבטחיה לעצמה את העמדות השלטוניות העקריות, על ידי צירופן של סיעות קטנות; הללו, הרצות לפני מרכבתה של מפא"י או אחריה, אינן שואפות, לפי טבע הדברים, לשום שינוי. נותרת האופוזיציה הפרלמנטרית. היום היא מייצגת, ברוך השם, מאות אלפי אזרחים. אבל, לו גם היא היתה אומרת, כי אין צורך להחליף שלטון וכי אין אף מקום לשאיפה להחליפו, היינו עדים, ללא ספק, לראשית הקץ של הדמוקרטיה בישראל. אמנם, היה מוסיף להתקיים בישראל משטר רב מפלגתי: אבל השלטון היה חד מפלגתי, לא באונס, אלא מרצון. לא כתוצאה של בחירות, טהורות או אחרות, אלא מתוך בחירה חפשית מלכתחילה, של אזרחי המדינה. היתה זו לא רק עבדות מדינית, אלא גם חרפה מוסרית גדולה. יש ורודנים משתלטים על עמים בכוח הזרוע. מחבריה של הצהרת זכויות האדם והאזרח ציוו לא להשלים עם השתלטות משעבדת כזו. לכן הם קבעו, בין שאר הזכויות האנושיות, גם את זכות ההתקוממות נגד העריץ. אבל לא תמיד מסוגל האדם הסובל לקום ולמרוד. בצדק כתב ג'פרסון בהקדמה להצהרת העצמאות האמריקאית, כי בדרך כלל מכתיבה התבונה האנושית להמשיך בסבך, - עד גבול מסויים – כדי למנוע התנגשות עם שלטון חזק.
אבל בכל המקרים הלאה המודבר הוא באלימות שלטונית מפחידה, ומדבירה. אין זה טוב להיכנע לה; לא תמיד כלימה ברתיעה מפניה. הכל תלוי בתנאים ובאנשים. לא כן ביחס לעצתם של שוללי האלטרנטיבה. הם קוראים לאזרחים להיכנע לשלטון רק משום ששלטון הוא, או משום שממושך הנהו. זוהי השתעבדות נפשית. אין גרועה ממנה. אין היא מוטלת. היא כאילו מוזמנת. אין מבישה ממנה.
לא דרושה אלטרנטיבה בישראל. כך אומרים הדמוקרט וסקופים שלנו, בהעמידם מפני חכמים, המבינים את המציאות ואת ציווייה. במלים אחרות, יחי שלטון חד מפלגתי בעמנו. נקבלו עלינו ברצון, בחדווה, מתוך הסכמה כללית. ודאי, שחשוב כי השלטון ייטיב ולא ירע. אבל אין ההבדל הזה יכול להיות מכריע. שלטון הוא, זה העיקר. צריך להסתופף בכנפיו. אפילו לרצות להחליפו, אין צורך, או אין טעם, או אין תכלית, או אלה אף זו – אין.
לו תיאוריה ממלכתית זו פרוגרסיבית, או ליברלית עצמאית, או אחרת היתה מתקבלת על דעתנו, אין להניח, כי עמים זרים היו מפסיקים לכנות את ישראל בשם מדינה דמוקרטית. הסימנים החיצוניים של מדינה זו היו נשארים על כנם. ובעיני משקיפים זרים, בייחוד אם סלחנים הם, לסימנים אלה מיוחסת חשיבות רבה. אבל אנחנו, אזרחי ישראל, היינו יודעים, כי קמה לנו, אם לא להלכה, הרי למעשה, ,,דמוקרטיה חד-מפלגתית".
