לוחמים, מטרותיהם ודרכיהם
בימים, בהם מיליונים יהודים הושמדו בידי הגרמנים, בעוד הבריטים דואגים, בכל צבאם וציים, להקפאת השליש היהודי בארץ-ישראל, קמו הלוחמים העברים, על ארגונים, לשחרר את ארצם משלטון הנכרי. המלאכה לא היתה קלה. בימים ההם נאצר עדיין לא היה שליט אלא זוטר מלכותי. וחבש לא היה דוקטור ולא נקרא "לוחם". אבל האימפריה הבריטית היתה פה עם חייליה ושוטריה, 130 אלף במספר. ואנחנו היינו במחתרת, איש לא סיפק לנו לא קטיושות לא קלצ'ניקובים, לא הסתובבנו במחנות ובבירות, לא היו לנו שומרי ראש. מחתרתנו היתה פשוטה, רצינית, עמוקה, אך כמעט גלויה, זולת שם מאומץ מן ההפטרה ועוד סידורי בטחון שכאלה. באחד מימי הקיץ ההם, לפני עשרים ושש שנים, ביקר אצלי, במחתרת, מפקד בכיר בהגנה, משה דיין. הוא פתח ואמר, כי כבר עשינו מעשה היסטורי. מהו? הוכחתם, אמר, כי אפשר להלחם בבריטים. אמנם כן, היתה דרושה, לפני הכל, ההוכחה הזאת, ביחוד ליהודים.
