לבל יאחר נצחונה של האמת (דברים בפתיחת הכנוס הארצי של בית"ר)

האמת בנצחונה הסופי של האמת נחשבת לאמונה רומנטית כביכול, כאחד מתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, הריני טוען ואוסיף לטעון עד יומי האחרון עלי אדמות כי האמונה הזאת אין ריאלית ממנה היא היא הריאליזם האמיתי.
האמת מנצחת, אם כלפי אומה ואם כלפי יחיד,בהיותי לאחרונה בצרפת הייתי עד לאחת ההפגנות הכבירות והמשונותכאחת לנצחונה של האמת. אספר לכם עליה אף על פי שאין היאנוגעת אלא ליחיד, לאדם פשוט, דל ורש, אחד מאלה הקרויים עלובי החיים. כי הרי דווקא לפי המסורת המקודשת של ישראל סבא האדם, כלאדם הוא כאולם ומלואו,נוצר בצלם האלהים, וגדולנצחונה של האמקת האלהית כלפיו, כמו כלפי מיליונים.
ובכן, זה ספור המעשהעל נצחונה של האמת, שקאתי עליו, לפני שבועות מספר, מדי יום ביומו בעתנוות הצלרפיתית. אדם אחד ושמו מסייה דשיי נעצר לפני ארבע שנים ונאשם ברצח. הוא הודה בפשע. חברו העד נגדו. בית הדין דן אותו לעשרים שנות מאסר. הערעור הראשוןנדחה. הערעור השני לא נתקבל. כל ההוכחות המשפטיות המקובלות היו נגד הנאשם. כל האינסטנציות המשפטיות הרשיעונו. הוא נמק ארבע שנים בבית הסוהר. מכלאו זעק בדיעבד כי הנו חףמפשע, אבל מי יקשיב לו? ויצעק השקר ויכריז: עמי הנצחון.
הנצחון? אמנםמסייה דשיי סבלארבע שנים, אבל באד הימים התנהגלה באיזה בית קפה עלוב שיחה בין אשה אחת ובין איש אחד, ואיש שלישי שמע את האשה מאשימה אתאיששיחה ברציחתו שלהאדם עליה הואשם ונידון מסייה דשיי כדי לקצר סםפור ארוך, אומר מיד, כי בעקבות השיחה ההיא החלה חקירה, נמצא הרוצח האמיתי, מסייה דשיי יצא לחפשי ואף קיבל פצויים על סבלו.