לבל יאחר נצחונה של האמת (דברים בפתיחת הכנוס הארצי של בית"ר)

מול מסע הכרתת הזכות חובה עלינו לשאת את רעיון הכרת הזכות. הרעיון ההיסטורי הזה הגדול, השפוט, הקוד, המוסרי ומרדני הוא יסוד מסד לקיומנו בארץ הזאת; המוותר עליו, מערער במו ידיו את היסוד עליו הוקם בנייננו, אף בחלקה של המולדת. הרעיון הזה קשור בבעית השלום והמלחמה. שלשה נסיונות נעשו על ידי מנהיגיה הרשמיים של האומה, כדי להשיג הסכמי שלום עם אוייבינו, תנאי שלום עם שכנינו הנסיון הראשון היה מדיני או אנטי-מדיני מוסרי. הם וויתרו, המנהיגים האלה, על חלקי המולדת הכבושים והודיעו בפרהסיה, כי הם מוותרים עליהם. הם הישלו את נפשותיהם ואף הטעו את העם להאמין כי הוויתור הזה יביא בצל כנפיו את השלום ואת הבטחון. אךמה הוכיחה המציאות? היא טיפחה על פניהם של מכריזי הוויתור, של נושאי האשליה הוכח, כי אלה שאינם מכירים בזכות עמנו על מולדתו השלמה, אינם מכירים בזכותו על חלק הימנה. אף לא על החלק הנמצא,בעקבות מלחמת דמים, בשפוט העברי.
הנסיון השני שמו ידוע לכולנו – והוא הבלגה. במשך שבע שנים בנשקו של האוייב לפעול נגדנו ובמשך מרביתה של תקופה זו נהגו מנהיגי האומה על פי שטת ההבלגה הנודעת, עם "התפרציות" ספורות, מדי פעם בפעם של "תגובה" שהוכרזה על ידם בימי דוד רזיאל כפסולה ונפסדת. וחשבו המנהיגים האלה כי מה שהם קוראים התאפקות או ריסון עצמי, או – אם להשתמש במונח הישן נושן :הבלגה יביא לידי הרגעה, יצמיח על אף קרבנות הדמים, את השלום. למותר להוסיף כי הנסיון הזה נכשל לחלוטין.
הנסיון השלישי, הכרוך בקודמו ואינו פותר אלא למראית עין, הוא "התגמול". כי ידוע היום לכל, גם נסיון זה נכשל, מבחינת הדרך להשכנת השלום, לחלוטין...