1949-03-18 האיש שעמדתי להפגש אתו, היה ידוע כלוחם אמיץ והיו לו קשרי ידידות עם המשפחה המארחת, שדרכה קבלנו את בקשתו להפגש ולשוחח על דרכי המלחמה בבריטים. נוכח עובדות אלו פוזרו הספקות ובאחד הערבים נפגשתי, כפי שכבר הזכרתי, עם – משה דיין. השיחה היתה ממושכת. משה דיין סיפר על נסיונותיו בסוריה, ששם ביצע בהדרכת הבריטים, מעשי חבלה נגד ממשלת וישי. האיש לא התפאר, אך מסיפורו אפשר היה להבין, כי הוא התנהג באומץ לב ראוי לשבח. באחת ההתנגשויות נפגע בעינו, אך הוסיף למלא את תפקידו כמפקד היחידה החבלנית. הוא שאלני למטרות מלחמתנו והסברתי לו, כמיטב יכולתי, את הרקע המדיני של התקפותינו הצבאיות. אולם מכל הדברים, שנאמרו על ידינו, נחרת בזכרוני במיוחד משפט אחד, אשר משה דיין, בן נהלל, מראשי מפא"י וממפקדי "ההגנה" הגבוהים השמיע באזני "הפורש". "עתה – אמר האיש בהדגשה רבה – מתייחס ציבור הפועלים בחיבה אל האצ"ל" ומיד פרש את הצהרתו שהפתיעה אותי לא מעט וליבבה אותי עוד יותר. אנו רואים – אמר דיין – כי אתם באמת ובתמים נמנעים מלפגוע ביהודים ומלחמתכם מופנית רק כלפי חוץ. מצד שני הרי אתם מוכיחים, כי אפשר להלחם בבריטים וכי "השד אינו נורא כל כך". החינוך למעשים חשוב מאד בשביל הדור הצעיר ובשטח זה זכותכם היא, בלי ספק, רבה".
