לאחר המאסרים ההמוניים
"הבה, אחים, נצעד קדימה. בל נחכה עוד. כל השהייה מצדנו תהיה בעוכרינו. אומות רבוניות נוצרות תוך כדי מלחמת שחרור. ניצור גם אנו, בידינו וביזמתנו, את העצמאות העברית. נקים את הממשלה העברית; נקים פרלמנט עברי במחתרת, נקים את צבא דשחרור העברי - לא "הגנה", כי אם צבא לוחם, שאינו מפסיק את מלחמתו כל עוד לא הניף את דגל האומה מעל עיר הבירה של המולדת. נכנסנו לשלב מכריע במלחמת העם לקיומו ולחרותו. ימים גדולים עוברים עלינו. ימים גדולים באים עלינו. נהיה ראויים לצו הגורל: נהיה ראויים לשליחותנו ההיסטורית. ישראל בייסורים ייגאל; ציון בדם תיפדה." "שלמה בן-יוסף, אחד העם, איש העמל, בן עניים. נבחר על-ידי הגורל לפתוח במהפכה העברית. ואכן, הוא שפתח בה, הוא שכבש את ההר בדם לבו, הוא שניצח את המוות. הוא שפילס בגופו את הדרך, בה הולכים היום אלפים ורבבות." "שלמה בן-יוסף עלה לגרדום בשירה ובזמרה, באמונה ומתוך הרגשת אושר פנימי, כי ידע אחינו ומורנו: הוא הראשון, אך לא האחרון. קרבנו לא יהיה לשוא. אחריו יבואו רבים, רבים. והוא שיאיר להם את הדרך אל על." "היום, בפרוץ המרד הגדול, הננו מתייצבים למרגלות ההר, שעל פיסגתו ניצב הקבר השומם של הגבור האלמוני, והננו חוזרים על השבועה הקדושה, ששפתותיו המחווירות לחשוה עם נשימתו האחרונה: למות או לכבוש את ההר. בשם ה' - נכבשהו."
