לאחר ההתקפה על שדות התעופה
"פרחי באר-טוביה האמיצה! עתה עת מלחמה לנו; מכונת היריה היתה לאחותנו; הקרב היה ללחם חוקנו. אך אין בעם העברי איש, שירצה במלחמה, שיראה בה את תכלית חייו. לבנו לשלום; עינינו לבנין ולתרבות; משאת נפשנו היא לא הרובה, כי אם העט והאת. ואלמלא זדון לבם של משעבדים ובוגדים, אין ספק, שלא היינו מכתתים את אתינו לחרבות, כי אם להיפך. רצה הגורל, כי ניזקק אף אנו, בני הנביאים, לכלי זין קטלניים ולמלחמה מזויינת למען מטרה מקודשת. ובינתיים הוברר לכולנו כי בלעדי מלחמה זו לא תוכל אף המחרשה ללכת בתלם; לא יהיה בנין, לא יהיה חופש, לא יהיו חיים לא לנו, לא לאחינו, לא לבנינו." "אולם גם מלחמתנו תיגמר. בקרוב תיגמר; ובנצחון תוכתר. אז תשקוט ארצנו ותפרח; אז יהיו חבלנים לבונים, וכובשים בדם לכובשים ביזע. ואז פקוד נפקוד אותך באר-טוביה, נשקה שדותיך, נפרה אדמותיך, נרחיב גבולותיך, למען תהי לתפארת בארץ, כשם שהקבר הרענן, שנכרה בקרבך, יהיה לגל-עד למלחמת החופש ולליכוד העם."
