כשלון
הנהגה זו טוענת, כי אין לבה נתון "להפגנות ריקות"; לא לנאומים היא דואגת, אלא למעשים. אך הנה היא החליטה - כנראה בתור שווי משקל למשפטו של שמואלביץ' וחבריו - לערוך הפגנה פומבית לרעיון ההגנה, ל"נשק טהור", מתוך ההנחה, כי גם השלטונות יודעים להבחין בין "פשע וחטא", בין "נשק תמים" לבין "נשק פסול". למטרה זו הוקרבו שני צעירים עברים, שנדרשו "לטובת האומה", להתמסר מרצונם הטוב למשטרה.
הצעירים המצויינים עשו, כמובן, את רצון שולחם. אך על מה הסתמך שולחם זה? בושה וכלימה מכסה את פנינו, כשהננו נזכרים שאיש זה, העומד בראש כוחות עברים גדולים, סמך על הבטחותיו של איזה מייג'ור של המשטרה הבריטית. והננו מוכרחים לשאול. הן את מר אליהו גולומב והן את אלה הרואים בו את מורה-דרכם: הזוהי ריבונות הכוה העברי? הנאה לנציגו לשאת ולתת עם איזה סוכן משטרה, נושא "כתר" על כתפיו? המספיקה הבטחתו של סוכן קטן (שהוא "גדול" רק בעיניו ובעיני היהודונים!) על מנת לשלוח למאסר שני אזרחים עברים?
