כנס מיוחד של הכנסת הישיבה המאה-וארבעים-ושש של הכנסת התשיעית יום רביעי, כ"ה אלול תשל"ח 27 ספטמבר 1978 – הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דיוויד – תשובת ראש הממשלה

ארבע שנים וחצי נלחמנו נגד הבריטים, וערבי אחד לא הרים ידו על יהודי, שלום מוחלט בין יהודים וערבים; אחרי החלטת האו"ם — הכדורים הראשונים, המיתות הראשונות, ההרוגים הראשונים. מאז אין אדם בישראל הרוצה בשלום יותר ממני. זו השתפכות הנפש. כמוני — כולכם; יותר ממני — אין איש. 31 שנה עומד אדם וחולם על שלום עם הערבים ומכבד את הערבים ומושיט להם יד וקורא להם: בואו נבנה את הארץ הזאת יחד, לתפארת עולם, אך נפסיק את שפיכות הדמים. עכשיו ההזדמנות ניתנה ביד, ממש ביד, התוכן כבר הוסכם, רק צריך לשבת כמה ימים, שבועות או חודשים כדי להשלים, לחתום, להוציא את מצרים ממעגל המלחמות. מי יודע, אולי נזכה שוב לפסוק "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", באופן סמלי? יש חובה כזאת על ראש הממשלה לדאוג לכך או לא? אם אנחנו מונעים שפיכות דמים, כאשר אנחנו רוצים שלום לנו ולערבים, כאשר אנחנו רוצים לחיות עמם יחד, בכבוד הדדי, בחירות, בצדק, ככל האפשר על-פי האנושיות... ולכן לי לא היתה ברירה. לנמנעים אולי יש ברירה. אני הייתי חייב להכריע, יחד עם חברי: הנה כף המאזניים, הנה שתי סוגיות, בכף אחת שמים את חוזה השלום ובשנייה את הישובים. המאזניים, על-פי כל כללי המוסר שאני מאמין בהם, יהיו נוטות לחוזי השלום. אין שום דרך אחרת. עם הכאב, עם הגידופים, עם הזעקות — שום דרך אחרת. עד יומי האחרון אאמין שזו הברירה הנכונה. בשביל כל עם ישראל, בשביל האנשים היושבים בפיתחה — זו הברירה הנכונה...