1956-10-26 הכרת המעשה הכרוך בסיכון החיים נוסכת גאווה מיוחדת בלב. לגאווה זו אין ולא כלום עם התנשאות. להיפך. מי שנלחם וסכן את נפשו, יש בו ענוות-אמת, שמקורה בידיעתו, כי הכל לא רק חייו, אלא גם גורל מלחמתו, היה תלוי על חוט השערה. איש שנלחם, לא מלחמה סדירה, אלא מלחמה עטופה סכנה אישית מתמדת, רואה את חבריו - הם אינם חברי יחידה רשומים אלא אחים ובנים יחידים - הולכים למות, והעצב עליהם יורד לעמקי לבו ונשאר שם לעולמים. אף אם שפתותיו יעלו חיוך ופיו ידע שחוק, אי שם, בחדרי חדרים של לבו נותרת, עד יומו האחרון עלי אדמות, העצבות, שאינה ניתנת לביטוי, על אהובי הנפש לא יראם עוד. אין סטיה בין הגאווה, הנובעת מהכרת המעשה, ובין הענווה, שהיא פריים המהולל של מבחני סכנה וענויי נפש. זו אף זו נוסכת בלב בטחון, שקט, אמונה כבירה בצדק ובנצחונו, אי התרשמות מעליונות בכח, נכונות בלתי מעורערת להתמודד פעם נוספת, אם יהיה צורך בכך , עם יתרון כח. איש שנלחם מתוך סכנת נפשות מתמדת, לעולם לא יזלזל באוייב, אשר כל עמידה נגדו עלולה לדרוש קרבנות יקרים, אך הוא לעולם לא יבהל מפניו, מפני איומיו, או תמרוניו, או לחצו, או צלו או מפני צל כידוניו ולחצם. הכרת מעשה מתוך סיכון היא לכשעצמה אם לכוחות בלתי משוערים.
