יש ללמוד ממסדה איך לא להגיע אליה, ממודיעין כיצד לעשותה

הלקח שהובא לפני 18 שנה
ולבסוף – הלקח. יהודים, במולדת ובתפוצות הגולה, מהו הלקח שנלמד ממה שאירע לעמנו בשנות השלשים והארבעים למאה וממה שהתרחש על המתרס האחרון בגיטו ווארשה? אמנם כן, אנחנו הבאנו את הלקח הזה לפני 18 שנה, בפסח הראשון לאחר המרד לא ידענו עליו. עוד לא הגיעו הידיעות אפילו לארץ ישראל. רק במרוצת שנת 1944, בעוד בארץ ישראל מתוחלל מרד, לא למען מות כבוד, אלא למען חיי חרות, ובני עמינו מוכים בסנווים, במקום להצטרף למורדים, מוסרים אותם בידי רודפיהם ומבקשי נפשם – בפסח תש"ה כתבנו, פנינו אל העם במולדת ובגולה לאמור:
,,לפני שנתיים, ב-19 באפריל, יצאו אחינו בגיטו ווארשה למלחמת יאוש נגד רוצחי עמנו. טחורים נגד טמאים; מעטים נגד רבים ידוע ידעו כי מלחמתם היא מלחמה למוות יותר מאשר לחיים; הבן הבינו, כי האוייב האכזרי, שהסתער עליהם בטנקים ואווירונים, ישמדם ללא רחם. ואף על פי כן הרימו את נס המרד ועמדו בפצצותיהם הביתיות ובאקדחים המעטים נגד שריון ואוויריה.
הם הרימו את הדגל לא רק נגד ילוד השטן שבא להכרית את עם ישראל. הם הניפוהו, כפי שהודיעו בעצמם בקריאתם האחרונה, גם נגד העולם הנאור, שידע על מסע ההשמדה, אך לא הציל ולא ניסה להציל. כחול-לבן היה דגלם של מורדי הגיטו, אך כשהעלוהו מעל החורבות טבול היה בדמם של מאות אלפי יהודים שנשרפו, נחנקו ונטבחו. וזעק הדגל הזה: אני מאשים!
בזכרנו את גבורי הגיטו נזכור גם את זעקתם האחרונה, כי היא לא חלפה. אלה שהכריחו את אחינו להישאר בבית הכלא, שהיה לבית מטבחיים, באירופה; אלה שנעלו, באכזריות ובערמה, את שערי המולדת ממשיכים גם היום בתעלוליהם וגוזרים כלייה על השרידים באירופה ועלינו בציון. לפיכך נדע ביום הזכרון, כי המורדים הגלמודים ציוו עלינו במותם: קומו. והלחמו. התאחרדו והלחמו, קחו נשק וצאו לקרב, למען העם המושמד, הנצחי, למען המולדת, המשועבדת, היחידה.
הלקח לעתיד לבוא
והלקח היום, והלקח לעתיד לבוא: ראשית, אם אוייב היהודים אומר, כי יש בלבו, בדמו ,שאיפה, להשמיד אותם – אל תזלזלו, אל תלעיגו, אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האוייב הזה רוצה להשמיד את היהודים. מנעו ממנו את הכח להשמידם. הכונו כל יום תמיד ליום הפקודה, אבל לעולם אל תאמרו עוד: אין זה רציני.
שנית לעולם אל תשאלו עוד, יהודים, במולדת ובתפוצות *** (לא ברור –ד.ב): מה יגיד העולם. דעו: לעולם לא ירחם העולם על יהודים נשחטים. אך לעולם יכבד העולם יהודים לוחמים.
שלישית: החזיקו נשק. לימדוהו וקדשוהו בכל מושבותיכם. בהם חיה חית הטרף בלב האדם – במיוחד כלפי היהודי. זה נשק הקדושה, החיים, הכבוד, החרות. לעולם לא תעזבהו עוד ולא תטשוהו, ולא תשליכוהו. אמנם כן, מאמינים אנחנו בחזון אחרית הימים. אך מי ידע מתי תבוא. וכל עוד יש נשק בידי אוייב אחד של העם הזה, הנשחט והנטבח בכל הדורות, האומר דווקא בליל הגאולה כי לא אחד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ודמו נשפך כמים, ואילמלא השחיטות והטביחות הללו, בהיותו אחד העמים העתיקים ביותר בתולדות האנושות, היה מגיע היום הזה למאה עד מאה וחמישים מיליון נפש, ואילו בגללן לא נותרה ממנו אלא שארית פליטה של 11 מיליון בלבד, לאחר שבדור האחרון הושמד שליש ממנו, והשליש עצמו הוא כעם שלם, גדול מן העם הנורבגי, כמעט כעם השבדי – כל עוד יש נשק מחריב ומשמיד בידי אוייב אחד של העם הזה, יהודים החזיקו נשק בידיכם, כל נשק הדרוש כדי למנוע ממנו את זממו, כדי שלא יהי צורך עוד במרד כמרד גיטו וארשה.
רביעית: התורה, למען שמירתה דורשת לעשות מסביבה סייגים. קיומו של עם התורה דורש, למען הבטחתו, מסביבו מיתרסים. והמיתרס הראשון הלא הוא הכבוד היהודי. ראשית ההשמדה בהשפלה. לא יכול היה האוייב לעשות את עמנו לאפר אחר מותו, בטרם יעשה את עמנו לעפר בחייו. הוא השפיל את אחינו, הוא רמס אותם תחת רגליו, הוא הפריד ביניהם, הוא רימה אותם, הוא הערים אליהם, הוא התעלל בהם, הוא הסית איש נגד אחיו, ורק לאחר שכך עשה בהם, יכול היה להוליכם, כמעט ללא התנגדות, עד לשערי אושביץ, עד יפתתחו תאי החנק. שמרו על הכבוד היהודי לבל יושפל עוד בידי קלגס, בידי כל גס רוח בכל מושבותיכם, כי המיתרס הזה הוא הראשון במיתרסים לשמירת עצם קיומכם.
חמישית: דעו להתאחד מול פני אוייב. בגיטו קמה והיתה התפוררות. יהודים נפרדו ורבו ובגדו איש ברעהו והסגירו איש את אחיו ולא היתה עוד רוח בהם להתלכד ולקום על משמידיהם, אלא ברגע שלפני האחרון. לא כן באומה. דעו להתאחד מול אוייב ולעמוד נגדו תמיד כעם אחד. לעולם אל יפקירו עוד המעטים, למען הצלתם כביכול, את הרבים, - גם הם יפלו. אך לעולם יקומו מעטים ויסכנו את עצמם למען הרבים, - גם הם יפלו. אך לעולם יקומו מעטים ויסכנו את עצמם למען הרבים – ואף הם יינצלו.
ששית: הלקח העיקרי, נישא ממרד גיטו ווארשה, הוא, - לעולם לא להגיע אליהם, כלמור, לא לגיטו ולא למרד של גיטו. לשון אחרת היסטורית, הנישאת אלינו מימי קדם ועד עצם היום הזה: מה יש ללמוד ממצדה? – כיצד לא להגיע אליה. מה יש ללמוד ממודיעין? – איך לעשות אותה.
זהו הלקח. לא עוד מצדה. תמיד, בכל דור ודור, אם יקום ההכרח, או תבוא השעה – מודיעין. כי הדרך שנסללה בימינו, על ידי לוחמים ומורדים, בפני יהודה וישראל, היא לא אבדון עם כבוד, אלא כבוד עם נצחון.