יש ללמוד ממסדה איך לא להגיע אליה, ממודיעין כיצד לעשותה

האמת על הארגון הצבאי היהודי
הראשון שגילה את חלקו של ארגון זה במרד גיטו ווארשה הוא איש תמים ובר-לבב, הלל זיידמן. גם ההיסטוריון רנגלבלום, כפי שנתגלה בדיעבד, הזכיר את הארגון הצבאי היהודי ואת פועלו. אחריו באו ההיסטוריון קרמיש וכן ההיסטוריות פרופיסור מארק. מאלה, וגם ממקור חדש שלא ידענו עליו עד לפני שנה, אביא את המסמכים ההיסטריים.
כותב יוסף קרמיש: ,,הבית"ר והרביזיוניסטים הקימו ארגון לוחם חזק. הוא הארגון הצבאי היהודי, ז.ז.וו. לארגון זה השתייכו גם בלתי מפלגתיים... בראשו עמד איש בית"ר פרנקל וחברי המטה היו אנשי בית"ר הבאים: נתן שולץ, רוונישפרונג, רודאל, אלברשטיין, מילבסקי: כמה מקורות נעדי אינטרס אישי, משמעים דברי הערכה רבים על עוזם ועל התמדתם של לייב רודאל ואחיו שמשכו אחריהם, ב** (אולי בכח – ד.ב) התלהבותם, את חבריהם למלחמה. המפקדה נמצאה ברחוב מוראנובסקה 7-9 ומחסן נשק נמצא שם בבונקר מיוחד. לרשותו עמדו שלש פלוגות: אחת בגיטו המרכזי, אחת בבתי המלאכה למברשות"...
להלן מעיד: ,,הארגון הצבאי היהודי התחייב לספק לארגון הלוחם היהודי כמות נשק ותחמושת מרוב המלאי שלו והם הגיעו (בשעתם) לידי הסכם בדבר חלוקת גיזרות הגנה...
,,כן יש להטעים, כי פרט ליחידות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי, אשר יצרו את אווירת המרד הפעיל והמזויין, היו גם יחידות קרביות קטנות שמטעמים שונים לא השתייכו לאחד מן הארגונים האמורים, אבל היו מעין עתודה".
ולהלן: ,,האגון הצבאי היהודי היה מזויין היטב. קבוצה גדולה מחברי הארגון רוכזה במקום העבודה הסמוך לתחנת הרכבת המזרחית בתחנת וורשה-פראגה ומשם הבריחה את הנשק. הארגון אף רכש מקלע שעליו כתב שטרופפ (הגנרל הנאצי) בדו"ח היומי הראשון שלו. ממקורות יהודיים חשובים נמסר, שביום הראשון לקרבות לכדו חברי הארגון במוראנו בשני מקלעים ונשק אחר".
ולהלן: ,,על פי ההסכם בין שני הארגונים חולק הגיטו המרכזי לשתי גיזרות צבאיות. הגיזרה הראשונה, שהגנתה הופקדה בידי הארגון היהודי הלוחם, הקיפה דרכי הגישה אל הרחובות הראשיים בהם התחולל המרי היהודי: זמנהוף, **(לא ברור - ד.ב), גנשה ונאלבקי. לוחמי הארגון היהודי הלוחם תפסו שלש עמדות בפינות הרחובות הראשיים שהגרמנים עמדו לעבור בהם, כדי לחסום את הגישה. הגיזרה השניה, זו שבתוך הגיטו ממש וככר מוראנו במרכזה – נמסרה להגנת הארגון הצבאי היהודי, שחבריו התבצרו בכמה גושי בתים של רחוב מוראנובסקה".
ולהלן: בשעה 17:30 נתחוללו קרבות חזרים ומרים במוראנוב. אש המקלעים – כהגדרות שטרופ – ונשקם האוטומט של המורדים הפכה את הככר למבצר בלתי נכבשף דגלי תכלת לבן ודגלי פולין התנוססו... הגרמנים ראו בדגלים אלה התגרות קשה, אבל לפי שעה לא מצאו דרך לסלקם. הקרבות כאן נמשכו שעות אחדות; אחר הפסקה קצרה חזרו ונתלקחו הקרבות ולא פסקו עד הערב... עלה בידי הלוחמים ללכוד שני קלעים וגם נשק אחר. הטנק הוצת פה בשנית באותם קרבות".
עובדות בעתון פולני קומוניסטי
עתונם של עורכי הדין של פולין דהיום ,,החוק והחיים", מן ה-15 באפריל 1962, מגלה בפעם הראשונה עובדות היסטוריות של היו ידועות לנו. את הדברים האלה כותב בעתון פולני, קומוניסטי, של משפטנים, אדם שמקרוב השקיף על המאורעות בגיטו ווארשה, כפי שמתברר מקריאת דבריו, ואלה העיקריים בהם: הארגון הצבאי היהודי היה הארגון הראשון, ועד מחצית 1942, היחידי, בעל אופי צבאי בגיטו ווארשה, אשר שמר על המוראל של העם וקיים את ההגנה עליו. אינני מטפל פה בהיסטוריה של ההתפתחות הבאה של ארגון זה, אם כי היא צריכה למצוא מקום לפרסומה. התיאור היחידי של ארגון הצבאי היהודי נמצא בספרו של פרופ' מארק ,,מלחמת גיטו וורשה וקיצו", אבל אצלו כאצל רינגלבלום התיאור הוא צנוע באופן יחסי, ורק על ידי ההשוואה המופיעה אצלו של מחסן הנשק ברחוב מורנובסקה 7 עם המחסן של הארגון היהודי הלוחם אפשר להגיע לידי הערכה גבוהה של הארגון הצבאי היהודי".
ולהלן: מלבד הארגון הצבאי היהודי לא היתה עד ליולי 1942 שום תנועת התנגדות בגיטו... רק מיבצע החיסול ,,רינהארד" זיעזע את האנשים. בעוד הם רואים מוות בלתי נמנע, יצאה מן השרידים המעטים שאיפת תגמול כלשהי, מלחמה כלשהי, אפילו ללא סיכוי מלבד הצלת הכבוד. אז קם הארגון היהודי הלוחם ומתרחב ועולה אפילו במספר חבריו על הארגון הצבאי היהודי, אם כי מעולם לא השתווה עמו בכוח האש".
ההתנגשות הראשונה בין הגרמנים לבין חיילים יהודיים הלא הם חברי הארגון הצבאי היהודי היתה ב-18 בינואר 1943, בפינת הרחובות סמוצ'ה ונובוליפקי. התנגשות זו הרימה את המוראל בגיטו והעלת את קרנם של היהודים מן הצד הארי, מאז זרם יותר נשק גם לארגונים אחרים בתוך הגיטו".
להלן הוא מוסר לנו את תיאור הקרבות ביום המכריע, הלא הוא ה-27 באפריל 1943, והוא, המשקיף הפולני, מגלה לנו עובדות שהוכחשו על ידי בני עמנו, בספרו על מלחמת היאוש והגבורה של הארגון הצבאי היהודי באותה פנה של מוראנובסקה 7-9 ובסיימו: ,,בקרב העיקרי ביום ה-27 באפריל 1943 נפלו כמעט כל המפקדים של יחידות הארגון הצבאי היהודי מככר מוראנוב. בהצילם את הכבוד הקריבו את חייהם, היו אלה גבורי ההתנגדות של הארגון הצבאי היהודי, גבורי העם היהודי"...
מכתבו של יהודי אלמוני בוורשה
ספרו המונומנטאלי של חיים לאזר הובא מכתב שאיש לא ידע על קיומו מיהודי אלמוני אל קרוביו בארץ ישראל. לידיהם הוא לא הגיע. הוא הוסתר ונמצא במכון היהודי ההיסטורי בווארשה העיר. והנה כותב היהודי האלמוני ההוא, ב-21 ביולי 1943:
,,בפסח ציוו עלינו באורח סופי לעזוב את הגיטו. אך הנערים והנערות, החיילים האלמונים שלנו ביצעו התנגדות כראוי... אלף צעירים ובחורות, מזויינים באקדחים, רמוני יד, מכונות יריה, פצצות וכו' התנגדו לרוצחים ונפלו מאות אנשי ס.ס. אני הגבר ראיתי הכל, שאלתי את הצעירים איך קוראים לכם ואולי אזכה לגאולה ותכנסו להיסטוריה. אבל הצעירים ענו: לא מענין. אנו רוצים להיות חיילים אלמונים ואנו רוצים לעזוב את העולם בסיפוק שנקמנו קצת. כן אני מוכרח להעיר שהצעירים התגייסו מכל השכבות, מהימין הקיצוני לעד לקיצוני השמאל ורובם היה רביזיוניסטים".
כך כותב יהודי אלמוני, תמים, מגיטו ווארשה חדשים מספר לאחר המרד והקץ.
את כל אלה, גבירותי ורבותי, הבאתי בפניכם לא כדי להמעיט, אלא כדי להרבות, לא כדי לקצץ, אלא כדי להוסיף, לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש. ידע העם כולו: באולם הזה, בליל זכרון לעינויים ולגבורה, להשמדה ולמרד, לקדושת ההתנגדות הפאסיבית ולגבורת המרד האקטיבית, שנערך על ידי תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי – באולם זה ולהלילה הזה נמסר כבוד לכל המעונים, לכל המתייסרים. לכל הקדושים, לכל מיליוני היהודים, לכל הגבורים והלוחמים והמורדים שנפלו ובחייהם ובמותם קדשו את שם ישראל לדורי דורות.
אבל השאלה, משום מה במשך שנות מחצית דור היו בתוכנו אנשים שידעו את העובדות האלו, מנסיונם מהתבוננותם, והם שתקו והכחיש והשתיקו – השאלה הזאת תוסיף לנסר לא רק בחלל האולם הזה, אלא בחללו של עולם היהדות כולו.