יש ללמוד ממסדה איך לא להגיע אליה, ממודיעין כיצד לעשותה

השאלה: למה הם לא מרדו?
מחמת העובדה שלא היתה התנגדות אקטיבית, כמעט עד הרגע האחרון, למשמיד הגרמני ולעוזריו, יש ושואלים אצלנו בייחוד מאז משפט ירושלים, את השאלה, אותה הזכיר היושב-ראש ידידי יוסף שופמן: למה הם לא מרדו, למה הם לא התקוממו, למה הלכו כצאן לטבח יובל?
באתי הלילה הזה לומר לכם, כי אנחנו היודעים מרד מהו לא מדיבורים, לא מהצהרות, עצרות ואזכרות, אלא מנסיוננו האישי, מעולם לא התרנו לעצמנו ולעולם לא נרשה לעצמנו להציג כלפי אחינו הקדושים את השאלה הזאת. התנאים היו שונים לחלוטין. אדמת נכר, לא אדמת מולדת עולם סגור, לא עולם פתוח. ומאידך גיסא, הכוח הזה, הגס, החייתי, הכובש, הרומס. עלימו לזכור, הגורם העיקרי כוח הוא אולי לא הכוח עצמו אלא הפרסטיז'ה שלו. ובשנות הארבעים הראשונות אימת הפרסטיז'ה של הכוח הגרמני, של המגף הס.ס.י של האוייב האכזרי הזה – כמותה לא היתה בעולם כולו. מי עמד מולו? מי לא נסוג מפניו? מי לא נכנע לו? מי לא הרכין רק בפניו? והיתה בהם, באחינו, הרגשת חוסר ישע מוחלט, לאמור, לשווא, לשווא כל נסיון התנגדות מול כוח כזה.
אך האמת היא שגם תקפה אותם הבהלה – זה הרע ביועצים לכל עם בעת צרה. פשוטו כמשמעו: היד אינה מתרוממת עוד. יש שעשו, או עושים את החשבון: עשרת אלפים איש, ביניהם אלפי גברים, מסביבם עשרה או עשרים קלגסים, זקיפים מזויינים. איך לא התנפלו האלפים על היחידים? אמנם יש ליחידים הללו נשק חם. הם יירו, הם ימיתו, ואף על פי כן, לאחר שייהרגו מאות רבות בכל זאת ההמון העצום הזה ירמוס אותם, ישמיד אותם וחלק מנו ישאר בחיים, אחרים ינוסו אל היערות וכך יצילו את נפשותיהם.
לא, ידידים, זוהי אריתמטיקה, בינה ובין נפש האדם אין ולא כלום. יש ומעטים מזויינים, ביחוד אם הם מייצגים כוח שאימתו רבה, מוליכים אלפים ורבבות ואין בהם רוח של התנגדות. אך בכך אין חדש. שאל הנביא גם כשהתופעה באה מן הכוון ההפוך: ,, איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה." ואילו בכוון הזה הוא קלל והוכיח: והפקדתי עלים בהלה... ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם – ואין רודף אותכם". קל וחומר, כשיש רודף ואיזה הוא?
,,והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו – ואין רודף", על אחת כמה וכמה משיש הרודף.
מיהו השואל את השאלה, למה לא התקוממו?
וכל מיהו השואל את השאלה הזאת, למה לא התקוממו? לפני שבועות מספר עמד מנהיג יהודי וציוני מפורסם, היכה על חטא והתוודה בפני עם ועדה, כי בימים בהם הולכו מיליונים אלי הרכבות והקרונות שתחנתם האחרונה אושביץ, מיידאנק, טרבלינקה – כי בימים ההם המנהיגים היהודיים ברחבי תבל שתקו, לא שינו מאורח חייהם, לא הזעיקו את העולם, לא הפסיקו שום פעולה רגילה יומ-יומית (כך במקור – ד.ב) שלהם. האם דברים אלה נאמרו רק ב-1963, עשרים שנה לאחר מרד גיטו וורשה? ואולי יותר משני מיליונים יהודים היו חיים שם וכבר היה ידוע על מחנות ההשמדה ועל האיינזאץ-גרופן, על הגאזים ועל הכבשנים? הנה נאמרו הדברים מפי מחתרת עברית לוחמת, לא בעולם הסגור, אלא בעולם הפתוח, באזני העם היושב על אדמת המולדת ובאזניהן של תפוצות הגולה החפשיות. איז הד היה להם, לדברים האלה, בלבות מנהיגינו ועמנו גם יחד.
,,ההיסטוריון העברי, שיכתוב, את קורות העם והארץ, יעמוד ויתמה ולא ידע לתרץ את השאלה, במה עסקו בני דור ההשמדה בעצם ימי ההשמדה. החומר העובדתי, שיהיה מונח לפניו, יהיה ברור. בגולה עובר על עם ישראל נחשלו של השמדה פיסית. נטבחו מיליונים; נעקרו ישובים למים. היה זה תהליך מהיר. אולם בכל זאת תהליך שנמשך כמה שנים. היה איפוא זמן, היה סיפק בידי חלקי העם האחרים לעמוד על גודל השואה, על סבותיה וגורמיה וכן על דרך ההצלה שהיתה קיימת אולם נסתמה באבני נגף של ערמה פושעת וטירור ממשלתי. ואף על פי כן, יקבע ההיסטוריון הבא, לא התעורר הדור ולא עשה את המעשה הגדול שאפשר היה, לפי טבע הדברים, לצפות ממנו. ,,חרד" היה, אך לא נע ולא זע.
בני דור מאידנק לא שינו במאומה את אורח חייהם. הם חיו כתמול שלשום כאילו לא קרה שום דבר לעמם, לאבותיהם, לאחיהם ולבניהם. פרנסה, רווחים, יוקר, קצת שעשועים – כל זה מילא את תכן חייהם הפרטיים. ובחייהם הצבוריים? גם בהם לא חל כל שנוי, כל מיפנה. נמשך ריב המפלגות; התקיימו בחירות כלליות ומקומיות עם זיופים גלויים ונסתרים. נקראו וועידות עם סדרי יום ארוכים, עם וועדות מתמידות ווכיוחים סוערים, נתקבלו רזולוציות קיצוניות או פשרניות, נערכו מגביות, נשלחו שליחים – הכל לפי האפנה מימי המלכה וויקטוריה.
ההיסטוריון ירשום ויתמה, הוא ישקיף על התקופה האיומה מרמה היסטורית ומבלי משים ישאל את עצמו: מה קטנים היו ראשי הדור ההוא, דור ההשמדה? על מה רבו? במה עסקו? הרי לנגד עיניהם התחולל האסון הגדול ביותר בקורותיהם – והם? שערי המולדת היו נעולים במשך שנים ארוכות, אך הם לא ניסו אפילו לפרוץ אותם; הספר הלבן חייב, אך הם לא קרעוהו בכח ההתמרדות העברית. מה עשו איפוא עת שליש העם הושמד והארץ שועבדה ונגזלה? הם עסקו בדיבורים נגד ,,העוול המשווע", בחטיפות, הלשנות והסגרות נגד אלה שקמו לעשות וקראו למלחמת שחרור...
ההיסטוריון יודהם. ובהיותו עברי לא יוכל לשמור על השקט של רושם אובייקטיבי. מגליתו תהיה מגילת אש ודם וגם מגילת בגידה. ומלבו אולי תתפרץ קללה, הוי גוי חוטא, הוי בנים קשוחי לב. אבל הקללה *** (לא ברור – ד.ב) לא תצא מפיו, אין מאשימים תקופה; אין מקללים דור; אין מטילים דופי ב ציבור גדול *** (לא ברור – ד.ב) לא הציבור אשם, אשמים *** (לא ברור – ד.ב) *** (לא ברור – ד.ב) המנהיגים המרדימים במקום לעורר, הפטפטים במקום לעשות, המתקוטטים במקום לאחד, הקוראים למלחמת אחים במקום להרים את נס מלחמת החופש".
נתן כבוד לגדולת ההתנגדות הפסיבית
ואם פה כך, איך יבואו אנשים אלה, ודומים להם, ויציגו את השאלה: אחינו שם, למה לא התקוממו? מוטב שיחרישו. ואילו אנחנו, לפני שנמסור כבוד לגבורת המרד האקטיבית, נתן כבוד לגדולת ההתנגדות הפסיבית – של מיליונים יהודים בכרכים ובעיירות, בין חומות הגיטאות וביערות, בכל מקום בו האוייב המשמיד קם עליהם, והם עד נשימתם אחרונה שרו: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.
לבסוף פרץ המרד. גיטו ווארשה לא היה היחיד בו מרדו היהודים. מרדו גם בווילנה. ש *** (לא ברור- ד.ב) והדריך ולימד ונפל בקרב נגד גייסות הטומאה, נציב בית"ר בליטה, מפקד בארגון הצבאי הלאומי, אחד הגבורים הקדושים שלנו יוסף גלזמן, אשר לכבודו, בתוך הגיטו, נכתב השיר אותו שמעתם הלילה, שיר הפרטיזנים: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה. והיה מרד בנדין. והיו מרידות גם בעיירות הקטנות. והיו פרטיזנים גבורים ביערות. אחד מהם, ידידנו היקר חיים לזר, כתב את מגילת מצדה של וורשה, אשר אל אחת וכל אחד מאתנו חייבים לעיין בה.
עתה אייחד את הדיבור על ארגון הצבאי היהודי, אשר קם למרוד בגיטו ווארשה. אביא מסמכים. לא ממקורותינו שאבנום, אלא מעטיהם של אחרים, שגילו את האמת מתחת לאפר, זו האמת שהוכחשה שנים רבות והוסתרה והיא אפילו מן האפר יוצאת ועולה.