יש ללמוד ממסדה איך לא להגיע אליה, ממודיעין כיצד לעשותה

היה היתה יהדות. אף היא נקראה במידה של מנוד ראש רחמנית, מזרחית. אחד-העם יצא ממנה, אך הוא כתב על היהדות ממול, המערבית, כי היא חיה בעבדות שבתוך חרות. זו, היהדות המזרחית – להיפך. היא חיה בחרות בתוך עבדות. וזה לא היה הפרדוכס היחיד בחייה. היא היתה מושפלת וגאה, דלה ועשירה, מוכה ומצחקת, נרדפת ומאמינה. היהדות הזאת, שבתוכה עמדו בתי אמא ואבא של רבים מאתנו, והם אינם עוד כאילו בלעתם האדמה, עמדה על שלשה יסודות: התורה, האהבה והאמונה.
תורה שבכתב, תורה שבעל פה, תורה שבלב. אי קיבוץ יהודי שני, בכל התקופות, מאז יצאנו אחר חורבן הבית השני אל הגולה, ובכל הארצות שבפזורה הדוויה, בו מאלפי בתי מדרשות ובתי כנסיות, יומם ולילה, נישא קולו הקיבוצי של המתמיד: שנים אוחזין בטלית?
והיתה ביהדות זו אהבה. מעל לכל, אהבת המשפחה היהודית, של אב לבנו, של אם לילדה, של אח לאחותו – אהבה ללא תנאי וללא מעצור וללא מיצר, אהבה אשר עמוקה וקדושה הימנה לא תמצא בשום עם אחר.
והיתה הזאת אמונה, האמונה התמימה, האדירה, הנובעת מן המקורות הנצחיים של ישראל סבא. היא מצאה את בטויה בשבת הקדושה והמקדשת, השלווה, הטהורה, המלכותית, מרוממת הרוח והנפש. אי השבת היהודית הזאת, אם בכרך הגדול ואם בעיירה הקטנה? ואי הקדושה של ערבה, של ליל השבת כשכל המשפחה, מתוך אהבה עמוקה, מסובה לשלחן ועליו הנרות הדולקים, אשר אם יהודיה בברכה עליהם הזילה את דמעתה, שיגונית ממנה ותקוותית ממנה לא זלגה מעין אנוש?
והיתה בה אמונה כבירה בביאת המשיח, אשר אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום, בכל יום אחכה לו, שיבוא. אני מאמין באמונה שלמה – זה השיר ששמענוהו הלילה, וזה השיר האחרון שעמו הלכו אבותינו המאמינים, מקדשי השם, אל הנהרות ואל התאים מהם לא שבו עוד.