ירושלים מתייחדת עם זכרו של ז'בוטינסקי

בסיפורו המופלא "המנורה" מדגים הרצל כיצד על ידי פעולת שחרור, מתפזרת ונסוגה האפילה, בה חי עם משועבד ונרדף. עם הדלקת הנר הראשון עדיין מקיפה האפלה. אבל מדי יום ביומו, עם הצטרפותם של העניים, הנדכאים, הסובלים והמאמינים, בהדלק נר נוסף - קם האור הגדול. ובדלוק כל הנרות בולטת ליד אשו של הנר - השמש. וגם אם בדור השוא עצמו יישרף בשמשו את האור הרי "אין לך תפקיד יותר נעלה מאשר להיות השמש ליד האור". כל ימי חייו היה זאב ז'בוטינסקי שמש ליד האור הלאומי הגנוז. בחישכה הוא הדליק את נרות התקומה, בידעו כי אולי בהעלאת האורות ובשמשו אותם - יישרף בעצמו. אך הוא ידע כי נעלה הוא התפקיד להיות שמש ליד מנורת הההתחדשות הלאומית. וכן אנחנו - טוב לנו לדעת כי היינו שמשים של השמש ליד האור. לכן בערב ההתייחדות זה נאמר בכל לבנו ובכל נפשנו: בגולה ובמולדת, בחול ובחג, במלחמה ובשלום, במחתרת ובגלוי, בדיכוי ובשחרור, בבית הסוהר ובמחנה ריכוז, בימים טובים כבימים קשים, בעינויי השאיפה ובשמחת התקומה - תמיד-תמיד, אשרינו מה טוב ומה נעים חלקנו, כי תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי אנחנו.