ימי פרלמנט בכנסת

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ד שבט התשי"ח, 14 בפבואר 1958
מתוך:
עמ' 2

דיון בפרלמנט אינו יכול להיות מונולוגי. נואם, כי ייפסק על ידי הערה, אינו צריך להתרץ, כפי שרגיל ראש הממשלה דהיום להגיב על כל הערת ביניים בשעת נאומיו. אבל, כמובן, גם פעולה אנושית זו טעונה הסדר בכבוד הדדי. לפיכך, דברתי לא פעם על לבם של חסידי הפרלמנטריזם האנגלו-סכסי והצעתי להם שנקבל ממנו את הנוהג הנאה, לפיו כל חבר בפרלמנט האנגלי, או בקונגרס האמריקאי, יכול לבקש מן הנואם רשות להשמיע הערה תוך כדי דבריו; בהינתן הרשות - כרגיל היא ניתנת - מושמעת ההערה ובאה התגובה; באין רשות, ממשיך הנואם כדרכו, או בדרכו. כל הקושי, וכל היופי, בפרלמנט הוא בכך, שאתה מדבר לא רק אל ידידיך, אלא גם אל יריביך. והם יכולים וזכאים להשיב לך, אך התשובה או התגובה, אינה צריכה או מוכרחת להינתן רק בנאום, אלא גם בהערת ביניים, במקום.
באין "מוסד" של הערת ביניים ברשות, מושמעות, כמובן קריאות ביניים בלי הסכמה. אף הן מותרות, אך ברור, מה עדיף, הן מבחינת הסדור הענייני והן מבחינת הנימוס והטעם הטוב. בדיון האחרון מילאו קריאות הביניים התכופות את מקומן של הערות ביניים. הכנסת היתה ערה; חבריה היו לעתים עייפים אך לא לאים. גם הומור היה. גם רוגז. גם מחאות. גם התפייסות, גם התייעצויות סיעתיות, גם מגע בין-סיעתי. גם הבדלי דעות. גם הסכמה. כך פועל בית-נבחרים של מדינה חפשית. וחבל שיושב-ראש הכנסת, הדואג להעלאת כבודה בעם, בניגוד לראש-הממשלה, המשתדל להוריד מערכה, נאלץ משום מה להתנזר מלראות את הכנסת דווקא בימים, בהם היתה לפרלמנט ראוי לשמו.