יום הזכרון לזאב ז'בוטינסקי – יום חשבון הנפש

אלו הן השאלות העיקריות, שכולנו – מפקדים וחיילים – חייבים להציג לעצמנו ביום בו הננו מתיחדים עם זכרו של האיש, שפרשת מלחמתו לחדוש האומה כתובה בשדה הקרב ובבית הכלא ובלבם של המוני העם. כי תורתו של זאב ז'בוטינסקי איננה בעיקרה תורה מדינית. מעל הכל זוהי תורת האופי: תורת האופי של העברי החפשי, תורת האופי של מורד, תורת האופי של אדם, המשתחרר מתוך מאמץ עליון משעבוד כמעט נצחי וכובש לעמו את החרות הרוחנית, עוד בטרם החזיר לעצמו את החרות המדינית.

אמנם, היה זה זאב ז'בוטינסקי שהניח בדורנו את היסודות למדיניות עברית גואלת. הוא שהציב בפנינו את המטרה; הוא שהוציא אותה מתהום התכחשות וטיהר אותה – כטהר החשמונאים את המנורה – מטומאת הבגידה. וידוע גם ידוע, כי הרישא והסייפא בתנועת השחרור היא המטרה. המטשטש את המטרה; המנסה להתאים אותה ל"אפשרי"; המוכן לוותר עליה למען הישג-ביניים; המצווה להשתיקה או להכחישה – סותר את הדרך להגשמה, הן בפני בני דורנו והן בפני הדורות הבאים אחריו.

כך אירע עם שאיפת עמנו לשחרור ארצנו מזרחה ומערבה מן הירדן; כך אירע במשך דור שלם עם הכמיהה ההיסטורית לרבונות ממלכתית. ואילו זאב ז'בוטינסקי איחה מחדש את קרעי הדגל, חרת עליו את המטרה והרימו מעל לראשי העם. הוא גם הוציא את המדיניות העברית שלא היתה כלל מדיניות, כי אם שתדלנות של פרנסי גיטו אצל "הפריץ", אל מרחבי המדיניות העולמית, בבססו אותה על היסוד המעשי, היחידי והקובע: האינטרס המשותף. את מדינות הבריתות עם עמים שונים הורה לעם זאב ז'בוטינסקי. אכן, יסודות הבריתות משתנים עם שנוי התקופה והמצב הבין לאומי, אבל העקרון עצמו לעולם עומד.