1963-08-09 יש חסד החן בידידות. אך אין לראות בה מציאת חן, בוודאי לא ריצה אחריו. בונפרטה, קיסר הצרפתים, כתב פעם לאחיו הצעיר, שהמליכו על אחד מפלכי איטליה, כי ההבדל ביניהם מתמצה בכך, שהוא, המומלך, משתדל למצוא חן בעיני האנשים, ואילו הוא הקיסר, דורש מאנשים שימצאו חן בעיניו. דברים כאלה יכול היה לכתוב רק נפוליאון, ואף הוא רק לאחר שהיה לשליט מוחלט. יש יסוד להניח, כי בימים בהם הוא היה עדיין ,,בחיר הגורל", כפי שכותב במחזהו, בלגלוג אולי מופרז אך מיטיב, ברנרד שאו, השתדל גם הקורסיקני המהולל למצוא חן בעיני הבריות. אך לא זה הידיד הרץ אחרי חנם של עמיתיו; בדוודאי לא זה המציג להם את תביעת ההתנשאות: תמצאו חן בעיני. מיהו זה, איפוא, הידיד? הלא הוא, השמח בחדוות ידיו, המצר בצערו, המייסרו בחבה ומנחמו לעת צרה. ואין ידיד אלא אם בן חורין הוא גם להשמיע דברי כבושין וגם לומר דברי עדוד. והכל באהבה. מי שזכה לידידים כאלה, חייב כל יום ללחוש לעצמו: ברוך שעשני ידיד להם. אך בשעת רצון, בה הידידות מתגלית לנגד עיניו, זכות היא לו לומר: מי יתן ואהיה ראוי לידידים כאלה ולידידות כזאת כל ימי חיי.
