חנוך ולחץ

אין להפקיר אדם. אם הוא כשר לעבודה, יש להבטיח לו, כפרי עבודתו, או שכרה, תנאי קיום הוגנים, לו ולבני ביתו. ואם אין הוא אשם בביטולו, הארעי או התמידי, מן העבודה, יש להבטיחו, או לבטחו, מפני המחסור. זהו היסוד, עליו יקום וייבנה הצדק בחברה המבקשת אותו. אולם אין צדק בשוויוניות. הכרה במאמץ, לא רק להלכה אלא למעשה, אף היא תביעת הצדק. וגם קידמה אין בשוויוניות. כי אם אין הכרה במאמץ, גופני או רוחני, שכלי או השכלתי, מי יעשהו, ולמה לעשותו? משום כך, תוצאותיה הבלתי נמנעות של הנטייה השוויונית הן קיפאון ונסיגה. כללים אלה הוכרו בכל ארצות תבל, יהיה המשטר, השורר בהן, אשר יהיה. אולם בישראל היה, ועדיין יש צורך, להלחם על הגשמתם. כך ניתן להסביר את הסכסוך, המושך והמר, בין המורים בבתי הספר התיכוניים לבין כל אלה, שאינם רוצים להכיר בתביעותיהם. אין להתעלם ממידה, ניכרת דווקא, של צביעות, המלווה בימים אלה, את הסכסוך הזה. אם הפקידים הבכירים של "ההסתדרות" תובעים, ומקבלים, הטבות שכר חשובות, אין איש בקומות שישאל מלכתחילה או בדיעבד, מה יהיה על תביעותיהם של עובדים אחרים? והאין זה פתח לאינפלציה? אפס, כאשר המורים בבתי הספר התיכוניים דורשים את השוואת שכרם לזה של העובדים האקדמאיים בשאר שרותי המדינה, מיד עול לעומתם טענת המחץ האינפלציונית. אך העיקר הוא במהות התביעה. והיא נראית לנו צודקת, לאור המאמץ המיוחד, הנדרש ממי שרוצה להיות מורה בגימנסיה וממי שעוסק בהוראה תיכונית.