חמשה עשרה שנה להסתלקותו של מורה הדור זאב ז'בוטינסקי ז"ל

חמש עשרה שנה חלפו מאז נעצמו העינים שהרחיקו ראות מעיניו של כל בן דור ההשמדה והתקומה, מאז נידם הלב אשר לא היה, אחרי הרצל, כמוהו לאהבת ישראל ולאמונה בתחיתו.
אולם מכל אסיפות אבל והזכרון לזאב ז'בוטינסקי לא היתה המונית יותר, נוראה יותר, חרישית יותר, זועקת יותר מזו האסיפה המתמדת שנתקיימה בימים ובלילות, במשך שנים, בתור, אשר עין אנוש לא ראתה כמוהו מאז ברוא האלהים אדמה ואדם – תור המיליונים למות החנק.
ניצולים העידו, כי בצאת אחינו הנידונים לדרכם האחרונה, בעמדם מול הכבשנים, לא אחד מהם זעק בלחש: אלהים, למה לא שמענו בקולו של זאב ז'בוטינסקי? הנידונים לא רגזו עוד, - איכה יכלו? – על אלה, שיעצו להם, שציוו עליהם, בניגוד לקריאת הפנוי המצילה של נביא האמת, - להישאר ביבשת הדמים, חסרי מגן, בקרב גויים אכזריים, שהשחיזו סכיניהם לקראת ליל-שחיטת-השחיטות. אבל זכור זכרו הנידונים, ברגעיהם האחרונים את האיש, אשר נביאי השקר ציוום לסקול אותו באבנים על האמת שיצאה מפיו – לא – מלבו!
זה היה גורלם של בני דורו של זאב ז'בוטינסקי. מלבד אסיפות אבלים, ששאלו-זעקו, אחרי מותו: איכה לא שמענו בקולו, היו אספות תלמידים, שגמרו אומר לעשות את רצונו, ללכת בדרכו – גם אחרי מותו. התלמידים, לוחמי החופש בישראל, המורדים במלכות השעבוד, קדשו את זכרו במלחמת הקודש, כפי שניבא מפקדם הראשי, גדול תלמידיו, דוד רזיאל, בפקודת האבל הראשונה והאחרונה שלו.
כי על כן, המתים הללו יהללו יה! הם, אשר נתנו את חייהם בענווה ובטהרה, ללא חשבון וללא תלונה, למען יחיה עם ישראל – הם עדות נאמנה, עדות-אלמוות, כי לא לשווא היה עמלך, לא לחינם מעשי רוחך, כי היה היה שכר לפעלך, והיה תהיה אחרית לתקוותך.אשרי האב המורה, אשרי בניו-תלמידיו נשבעו לקיים ומקיימים את תורתו. אשרי הבנים התלמידים, אשרי אביהם מורם נתן להם תורת אמת וצדק. תורת חרות ויושר. אשרי הבנים התלמידים, אשרי אביהם מורם מחבר עפרם ומקבל פניהם במעלות קדושים גבורים וטהורים. אשרי האב המורה, אשרי עפר בניו-תלמידיו, עפר מורדים גבורים וקדושים למראשותיו. "